הפגנת הר"י מול משרד הבריאות בירושלים בתגובה לתקיפתו של ד"ר מאריוס גיא, יוני 2008 (צילום: ששון תירם)
זה אמור היה להיות בוקר שגרתי. כמו תמיד, תור ארוך השתרך מבעד לדלת המרפאה. כמה בדיקות דם, עוד אמא מודאגת מהתינוק שלא מפסיק לבכות בלילות. ילד אחר בהתקף אסתמה חוזר זוכה לעירוי, אינהלציות ומנת סטרואידים, פעוטה בוגרת לוקמיה לאחר השתלת מח-עצם מגיעה לביקורת. עניינים שבשגרה. אלא ששום דבר מאותו רגע לא יהיה שייך לשגרה. היום גם אני הצטרפתי לסטטיסטיקה המשפילה.
עוד בעניין דומה
אמו של ילד, אורחת במרפאה, נכנסת לחדרי. אני פותח בדברים והיא קוטעת אותי וצועקת: "יאללה יאללה, שתוק ותבדוק את הילד". אני מבקש ממנה לא לצעוק, והיא ממשיכה: "חוצפן, סתום ת'פה ותבדוק את הילד, עכשיו!". ביקשתי שוב שלא תרים את קולה. זה כבר נתן לה את האות להתחיל.
בסערת השתוללות פרועה כמוה עוד לא ראיתי בכל שנותיי כרופא, החלה האישה להמטיר עליי ועל הוריי, יבדלו לחיים ארוכים, את מיטב הקללות והאיחולים שבמקרי קיצון הייתי (אולי) מאחל לאויביי, מילים שמקלדת המחשב לא סובלת, ובצדק. רק אומר שזה התחיל ב"זבל" והסתיים באיום של ממש לפיו תדאג לחסל אותי. וכל זאת לעיני מטופלים אחרים שישבו במסדרון והצוות הרפואי שכבר החל להיאסף מחוץ לחדר.
המזכירות המבוהלות מחייגות למשטרה, ומתפלאות לשמוע את מוקדנית 100 מבהירה: "אנחנו לא מגיעים למקרים כאלה". אנשי האבטחה של המיתקן הרפואי כבר בדרך, ובינתיים האמא המקללת והמאיימת עולה מדרגה ועוברת למעשים. היא מעיפה על הרצפה את הציוד הרפואי שהיה אותה עת על שולחני, וממשיכה לצרוח, להשתולל, לקלל ולהבטיח שקיצי קרוב מאי פעם.
אני מבקש מאנשי הביטחון להוציאה מהמרפאה, תוך שאני מבהיר שאבדוק את הילד, יחד עם האחות, אך שלא בנוכחותה. אלא שהאם מסרבת לצאת וממשיכה בשלה כשבעירת טירוף אוחזת בה. המטופלים האחרים שממתינים בלובי מנסים להרגיעה לשווא. האישה האלימה נחושה במעשיה.
בורא עולם בירך אותי במאה תשעים ושלושה סנטימטרים של גובה וזרועות חזקות. יכולתי לכאורה "לשלוף" אותה מהמרפאה ולזרוק אותה החוצה. אבל כשאני עומד בלב הסערה האלימה הזו, אותה סערה עליה דיווחתי בערוץ הבריאות של ynet כל-כך הרבה פעמים, פתאום אזלו כוחותי. התדהמה שיתקה אותי לגמרי. העצב החל להשתלט והלב כאילו נותץ לרסיסים.
"אני כועס על זה שאישה אחת הצליחה לצלק לי את האידיאל עבורו אני קם כל בוקר מחדש"
אני מכיר באופן אישי רופאים שחוו אלימות מצד מטופלים, מצד משפחות של אנשים חולים. אני כועס בכל פעם מחדש על אוזלת היד, על הקלות הזו שבה מרימים יד על רופא שכל מטרתו היא לטפל בחולים ולרפא, על הקלות שבה מסננים בשנאה תהומית קללות מחפירות, ועל היחס המשפיל. ועכשיו זה קורה לי.
אנחנו הרופאים, אולי האנשים העייפים בעולם. בחרתי, יחד עם עמיתיי, להקריב את חיי למען אידיאל החיים. בעיניים טרוטות מתורנויות של 26 שעות רצופות, ראיתי את כל הטרגדיות האיומות. דם רב נשפך על ידיי בין מסדרונות בתי החולים, הניידות לטיפול נמרץ, הפיגועים, תאונות הדרכים, והלימוד האינסופי שמותיר אותך צמא לעוד ועוד ידע. המחיר כבד ועצום, אולם שווה כל כך את ההקרבה העצומה, את החיים הרבים שהצלתי ואת הרפואה שיכולתי להעניק לאחרים.
ואחרי כל זה, אירוע אחד ויחיד, פרוע ואלים, די בו כדי לפצוע את הנפש ולהותיר את הנשמה מחוררת מכדורי שנאה. אני מגיע לתחנת המשטרה, מגיש תלונה. מנהל התחנה מבטיח לי לטפל במקרה באופן אישי. במקום להרגיש מעודד, אני מרגיש מושפל, עצוב וכועס. כועס על זה שאישה אחת הצליחה לצלק לי את האידיאל עבורו אני קם כל בוקר מחדש.
אני לא לבד בעסק הזה. נפלתי קורבן לאלימות, אבל מידי שנה מדווחים מעל אלף מקרים כאלה. אלף רופאים ואחיות שנרמסים תוך דקה ונותרים עם צלקת אחת גדולה.
*הטור פורסם לראשונה באתר YNET
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
