כידוע, מחלת הכולרה לא נעלמה מן העולם. ביוני 2024 דיווח ארגון הבריאות העולמי על התפרצות כולרה בעולם, אותה מוביל אזור המזרח התיכון ואחריו אזור אפריקה, אמריקה, אזור דרום מזרח אסיה ואזור אירופה.
בכרך ז' בסדרה פרי עטי "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות היחסי רופא-חולה", בנושא "מגיפות בספרות ובמציאות", אני מנתחת את יצירתו המרהיבה של תומאס מאן "מוות בונציה". הנובלה, שנכתבה ב-1911 ופורסמה ב-1912, זכתה לפרשנויות מרובות בניסיון לפענח את קסמה ומורכבותה יוצאי הדופן. רוב ההתרחשויות קשורות כפי הנראה לאוטוביוגרפיה של מאן שבמהלך ביקורו בונציה התאהב שם בנער צעיר, ולדיסלב מואס. העלילה עוסקת בהתאהבות ובתשוקה הומו-ארוטית של סופר מזדקן (המכונה אשנבך) לנער יפה תואר (טאדז'ו) בעת פגישתם האקראית ועל רקע התפרצות מגיפת הכולרה בעיר.
חוקרים טוענים שתומאס מאן, שהעריץ את המלחין גוסטב מאהלר, בחר את שמו הפרטי של הגיבור כשמו של מאהלר. יש שטוענים שמדובר בדמות ממשית שפגש מאן - סופר הומוסקסואל העונה לשם: August von Platen-hallermünde, יליד Ansbach שמת מכולרה בסירקוזה מאחר שלא רצה להיפרד מאהובו.
במהלך המחקר לכתיבת הפרק טסתי לונציה והגעתי ללידו כדי לחפש בדמיוני את גיבור הנובלה. כשהבטתי מתוך הספינה המשייטת לאטה ולוחכת את מימיה הירקרקים של ונציה אל הצירוף המסמא של מבניה הקסומים, עלה בזכרוני: "הבא אל ונציה בדרך היבשה... משול למי שנכנס לארמון דרך הדלת האחורית וכי אין לבוא אל זו המופלאה שבערים אלא כך.. בספינה".
שטתי במיוחד אל הלידו - חוף נופש ייחודי זרוע בתי מלון כדי לנסות ולחפש, לפחות בדמיוני, את בית המלון שבו בחר תומאס מאן כרקע להתרחשות העלילה. צעדתי יחפה על החול וניסיתי לתאר לעצמי את אשנבך שרוע על כיסא נוח מביט בגניבה, מוקסם מטאדז'ו הנער בן הארבע עשרה, שתלתליו הנוטפים מי ים "יפעת אלים ענוגה, המופיעה ממעמקי הים והשמים, מראה שהעלה בזיכרונו חזיונות מיתולוגיים".
לאכזבתי, החוף היה שומם, החול היה בוצי ומי הים דמו לסתם ים. כסאות הנוח, שתיאר מאן כפזורים לחופו של המלון הומה התיירים, נעדרו ובמקומם נותרו מיותמים כסאות פשוטים שנערמו בערמה גבוהה.
בד בבד עם סיפור האהבה לטאדז'ו מספר אשנבך על התהוותה של מגיפת הכולרה בעיר המתגלה בקושי ובאיטיות. רמזים של נגע, שטיבו לא ידוע, הפושט בעיר מעורבים בהכחשות מצד הרשויות ותושבי העיר נחשפים למגיפה בצורה זוחלת.
בשבתו אצל הספר שומע אשנבך מפי מישהו איזה רמז על "נגע" מוזר. ריח מתקתק של בית מרקחת עולה באפו בעת שיטוטיו בעיר. הריח מזכיר לו תחלואים ופצעים ו"איזה ניקיון חשוד". הריח מתגבר בסמטאות הצרות של העיר והוא מבחין בכרוזים מודפסים שמזהירים את תושבי העיר מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הקיצי ומתרים להימנע מאכילת צדפות, פירות ים ומשתיית מי התעלות. הוסבר שמדובר "בפעולת מנע - תקנה של המשטרה כדי להיזהר מפני פגעי מזג האוויר - האוויר הדחוס של השירוקו". אשנבך שם לב לעובדה שמספר הנופשים במלון הולך ופוחת.
הוא מהרהר "שהעיר הנגועה מסתירה את החולי מחמת תאוות הבצע". מסתבר שמספר החולים והמתים עולה במהירות אך הרשויות מכחישות את עצם קיומה של המגיפה ומאמתות רק "מקרים בודדים שהגיעו מבחוץ". פה ושם נשמעה ביקורת שקטה על ה"משחקים המסוכנים" שמתירה לעצמה הרשות האיטלקית.
מספר המתים עולה כבר ל-80 מתוך 100 חולים שמיתתם קשה ואכזרית. הם נתקפו בצורה ממאירה שכונתה "היבשה". במקרים אלה, נבצר מהגוף לפלוט את המים המופרשים מכלי הדם ובתוך שעות הגוף מתייבש והחולה "נחנק בדמו הצמיג כזפת, מפרכס כולו בעוויות ובאנקות צרודות. אלו שמתו תוך עילפון נחשבו ברי מזל"
שחקן-מוקיון משעשע את אורחי בית המלון כשלבושו מדיף ריח של קרבול, ולאחר שפלט בטעות את המילה "מגיפה", הוא נחקר מיד בלחש על ידי פקידי המלון ונשבע להם שלא גילה דבר.
בכיכר סאן מרקו משוחח אשנבך עם פקיד במשרד נסיעות אנגלי והלה מנסה להרגיע אותו שצעדי זהירות מעין אלה ננקטים בונציה תכופות כדי למנוע נזקים העלולים להיגרם מהשירוקו, אבל "זה ההסבר הרשמי שכולם מתעקשים לדבוק בו. זה שנים אחדות הולכת הכולרה ההודית ומתפשטת מהגנגס שבהודו דרך הים לעבר ארצות רחוקות".
הפקיד מספר על מגיפה שפרצה בהינדוסטאן ומשם המשיכה למזרח סין ומערבה לאפגניסטאן ופרס. הגיעה דרך אסטרחאן עד מוסקבה. סוחרים סורים נשאו את המגיפה עימם בדרך הים עד שהופיעה בעת ובעונה אחת בכמה ערי נמל ים תיכוניים: בטולון ובמלגה, בנאפולי ובפלרמו ומשם לקלבריה ולנאפולי.
"באמצע מאי השנה", מוסיף הפקיד, "נתגלו חיידקים נוראים בונציה, בשתי גוויות בו ביום שהיו משחירות וצפודות". היו אלו גוויות של נער סיפון ושל תגרנית ירקות והדבר נשמר בסוד גמור.
בינתיים עולה מספר המתים לעשרה, לעשרים ואף לשלושים ברובעים שונים של העיר. בעיתונות הגרמנית מתפרסם שתייר אוסטרי, שחזר מונציה, מת בגפו עם שובו לעיר הולדתו ובגופו אובחן החיידק.
רשויות ונציה ממשיכות להכחיש באומרן שמעולם לא היו תנאי התברואה של העיר טובים יותר ומיד ננקטים אמצעים נגד המגיפה, אלא שמצרכי מזון מסוימים כבר נגועים כמו ירקות, בשר וחלב, ולמרות השתיקה שאופפת את כולם, מספר המתים עולה כבר לשמונים מתוך מאה חולים שמיתתם קשה ואכזרית. לדברי הפקיד, הם נתקפו בצורה ממאירה שכונתה "היבשה". "במקרים אלה נבצר מהגוף לפלוט את המים המופרשים מכלי הדם ובתוך שעות הגוף מתייבש והחולה "נחנק בדמו הצמיג כזפת, מפרכס כולו בעוויות ובאנקות צרודות. אלו שמתו תוך עילפון נחשבו ברי מזל".
ונציה משולה לגיבור עצמו. היא מתגלה כהתגשמות ממשית של הליבידו ושל ייצרי המוות והעונג: עיר מציאותית שמייצגת חושניות עזה, תעתועים ויופי ויזואלי בלתי יתואר, בעודה שוקעת פיזית אל תוך המוות
הוא מתרץ את מדיניות הסתרת המגיפה בשל החשש מהפסדים, מהדאגה לתערוכת התמונות שנפתחה בגנים הציבוריים והחרדה לגורלם של בתי המלון, בתי המסחר ושאר העסקים המתפרנסים מן התיירות שסכנת התמוטטות ריחפה עליהם.
הוא אף מגלה לאשנבך שראש שירותי הבריאות של ונציה, שהיה איש הגון, התפטר ממשרתו לאות מחאה והוחלף בפקיד צייתני ונוח ששיתף פעולה עם השלטונות. בסופה של השיחה מייעץ לו הפקיד להימלט מן העיר שכן בקרוב יוטל עליה סגר.
ונציה משולה לגיבור עצמו. היא מתגלה כהתגשמות ממשית של הליבידו ושל ייצרי המוות והעונג: עיר מציאותית שמייצגת חושניות עזה, תעתועים ויופי ויזואלי בלתי יתואר, בעודה שוקעת פיזית אל תוך המוות.
אשנבך עצמו נעשה שותף להסתרת האמת מטעמיו האנוכיים. הוא מהרהר: "צריך לשתוק... צריך לשמור זאת בסוד". סודה הנורא של העיר התמזג והיה לאחד עם הסוד הכמוס בנפשו, שחשש שטאדז'ו, אהובו, יעזוב את המלון ויחזור עם משפחתו לפולין.
במהלך שיעור קורס ספרות ורפואה שאני מנהלת בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב, שוחחתי עם הסטודנטים על "מוות בונציה" והדגשתי בפניהם דילמות שונות ובראשן על אודות ההסתרה הכללית והפרטית של המגיפה שמעלה תהיות ביצירה: האם חומרנותם של בני האדם גוברת על מצפונם גם לנגד סכנת מוות? האם האוהב מוכן להקריב את רגשותיו כדי להציל את אהובו ממוות או שהוא מעדיף להקריב את אהובו כדי לזכות, ולו רק לעוד זמן מועט, באותה היקסמות תאוותנית וממכרת? היכן נעלם מצפונו של הסופר ואיש הרוח, דמות מופתית בנובלה שעל יצירותיו התחנכו רבים?
ואם תתהו האם הצלחתי לאתר את המלון שבו התרחשה עלילת הנובלה, בלידו של ונציה? ובכן, שוטטתי שעות בסמטאות המעוקלות ונתקלתי במלון שומם, ישן ומפואר, כארמון זועף בבדידותו, במרכזו של גן עצי מגנוליה ששעריו נעולים.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
