מחקר ב"הדסה" מצא קשר בין דפוסי שינה לאובדנות בבני נוער

דפוסי שינה ירודים תורמים להגברת מחשבות אובדניות בקרב בני נוער בסיכון גבוה, כך עולה ממחקר שערכו חוקרים מהמחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

התאבדות היא גורם המוות השני בשכיחותו בקרב בני נוער בגילאי 15-24. זיהוי גורמי סיכון הניתנים לשינוי, הרלוונטיים למתבגרים, חיוני למניעת התאבדות. למרות שמחקרים מצאו כי דפוסי שינה נקשרו לאובדנות במבוגרים, לא היו מחקרים שבדקו קשר זה בקרב בני נוער.

"נכון להיום, הערכת הסיכון להתאבדות בקרב בני נוער מסתמכת במידה רבה על שיקול דעת קליני, שנמצא כבעל ספציפיות נמוכה ועלול להוביל להערכה שאינה מדודה מספיק ולכן גם פחות מדויקת"

ד"ר עמית שלו, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ב"הדסה". צילום: אבי חיון

המחקר, שבוצע בהובלתם של ד"ר עמית שלו, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ב"הדסה"', ד"ר יואל רייטר, מומחה ברפואת ילדים והפרעות שינה מביה"ח וד"ר רועי רצון, פסיכיאטר ילדים שהתמחה ב"הדסה" והשתתף במחקר, פורסם לאחרונה בכתב העת של האיגוד האירופאי לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ESCAP Journal.

החוקרים מצאו קשר מובהק בין משך הזמן שלוקח להירדם בלילה (SOL) לבין הסיכוי לקיומן של מחשבות אובדניות ביום שלמחרת, כשעל כל דקה נוספת בטרם ההירדמות (כלומר, זמן ארוך יותר עד שנרדמים) גדל הסיכון למחשבות אובדניות למחרת ב-6%.

בנוסף, נצפה קשר הפוך (שלילי) בין משך השינה הכללי בלילה (TST) לבין מחשבות אובדניות למחרת, כאשר כל ירידה של שעה בזמן השינה בלילה מגדילה את הסיכויים למשאלת מוות ב-43%. קשר זה היה גבולי מבחינת מובהקות סטטיסטית.

אוכלוסיית המחקר כללה 29 בנות בגילים 18-12 שאושפזו במחלקה הפסיכיאטרית ב"הדסה עין כרם" בעקבות ניסיון התאבדות או עקב כוונה אובדנית במהלך החודש שקדם לאשפוז. דפוסי השינה שלהן נמדדו בשני אופנים: הערכות אובייקטיביות באמצעות אקטיגרפיה (שעון מחקרי למדידת לניטור שינה), והערכות סובייקטיביות באמצעות יומן שינה למילוי עצמי.

בדיקת האקטיגרפיה נעשתה באמצעות מכשיר קטן דמוי שעון, המתעד את דפוסי הערות והשינה במשך תקופה של עשרה ימים ומסכם אותם. במקביל, המטופלות מילאו יומן שינה בו תיעדו את השעה בה נכנסו למיטה והשעה בה התעוררו. כמו כן הן ביצעו הערכה של הזמן שלקח להן להירדם.

לאורך תקופת מדידת השינה, מחשבות אובדניות הוערכו על ידי צוות החוקרים באמצעות שאלון המבוסס על השאלון המתוקף קולומביה, C-SSRS להערכת חומרת מחשבות אובדניות. המחקר הינו מחקר אורך שממשיך לעקוב אחרי המטופלות למשך שישה חודשים לאחר השחרור. התוצאות המוצגות במאמר הן מעשרת ימי מדידת השינה בתחילת האשפוז הפסיכיאטרי.

המחקר מדגיש את יחסי הגומלין בין דפוסי שינה וחשיבה אובדנית, כשמשך הזמן שלוקח להירדם ומשך השינה בלילה ממלאים תפקיד משמעותי ועשויים להוות גורמי סיכון חשובים בהערכת הסיכון לאובדנות בבני נוער. בנוסף, המחקר מדגיש את החשיבות של ביצוע מחקרי המשך הבוחנים את תפקידו של טיפול בהפרעות שינה כאמצעי להפחתת אובדנות בבני נוער.

"נכון להיום, הערכת הסיכון להתאבדות בקרב בני נוער מסתמכת במידה רבה על שיקול דעת קליני, שנמצא כבעל ספציפיות נמוכה ועלול להוביל להערכה שאינה מדודה מספיק ולכן גם פחות מדויקת", מסביר ד"ר שלו. "נתונים שנאספו מראים שכשליש מהאנשים בעולם שמתו בהתאבדות היו תחת טיפול או מעקב של שירותי בריאות הנפש בשנה שקדמה למעשה האובדני שלהם. יתרה מכך, מחצית מהאנשים הללו אף ביקשו סיוע מהמטפלים העיקריים שלהם במהלך החודש שלפני אותו אירוע אובדני.

"המחקר שלנו מדגיש את חשיבות חקר השינה והקשר שלה להפרעות נפשיות באופן כללי ולאובדנות בבני נוער בפרט. שינה קשורה בתהליכי למידה, ויסות רגשי, תפקודים ניהוליים, אימפולסיביות, דיכאון וחרדה. תוצאות המחקר שופכות אור על תפקיד השינה כגורם סיכון מיידי לאובדנות בבני נוער. בנוסף, לאור הקשרים הרבים בין שינה להפרעות נפשיות ולסיכון אובדני, אנו משוכנעים שיש לבחון מחקרית את התועלת של הטיפול בבעיות שינה ככלי להפחתת סיכון אובדני באוכלוסיות רגישות".

צוות החוקרים הדגיש במאמר כי ההערכות הנוכחיות לסיכון להתאבדות של בני נוער מבוססות בעיקר על גורמי סיכון מעברו האישי והמשפחתי של המטופל, כולל פסיכופתולוגיה, נסיונות התאבדות קודמים, מצוקה בילדות, פסיכופתולוגיה הורית והיסטוריה משפחתית של אובדנות, כלומר "גורמי סיכון דיסטליים", שבמידה שקיימים יכולים להצביע על סיכוי מוגבר לאובדנות, אולם גורמי סיכון אלה אינם מצביעים על עלייה או ירידה בסיכון בזמן אמת, ולכן קיים קושי לקבוע לפיהם את רמת הסיכון המיידי.

מחקרים אחרונים שבוצעו בתחום האובדנות התמקדו בזיהוי גורמי סיכון פרוקסימליים, כלומר הקרובים והמשמעותיים ביותר להתנהגות או לחשיבה אובדנית, העשויים להגביר את תהליך ריבוד הסיכון ולסייע בזיהוי סכנה מיידית יותר להתאבדות מאשר גורמי סיכון דיסטליים בלבד. הממצאים היו כמעט ברורים מאליהם: גורמים כמו הסלמה מהירה של מצוקה רגשית, הפרעות ביחסים חברתיים ושימוש חריף באלכוהול היו קשורים להתנהגות אובדנית ונחשבו לגורמי סיכון פרוקסימליים לסיכון מיידי.

הכותבים ציינו עוד כי למרות מחקרים רבים שבוצעו בעשורים האחרונים עדיין יש "פספוסים" רבים בתהליך הקליני להערכת הסיכון לאובדנות שעודנו רחוק מלהיות מדויק ומהימן.