המועצה הלאומית לכלכלה מבקשת להכפיל את מספר הסטודנטים לרפואה בישראל, כפי שפורסם ב"'דוקטורס אונלי". בתוך כך, המועצה מפנה אצבע מאשימה לציבור הרופאים ולדקאני בתי הספר לרפואה בטענה שהם מנציחים את המצב הקיים משיקולי גילדה ופוגעים באינטרס הציבורי. אבקש לטעון בתגובה זו כי המלצות אלו מהוות הסרת אחריות מיניסטריאלית של הרגולטור.

בכתבתה של מירב ארלוזורוב ב"דה מרקר", שכותרתה "האיוולת של הכשרת הרופאים", מוצגים שני טיעונים מרכזיים: הראשון מתייחס לעליית שכר הרופאים בעשור האחרון, תוצאה של שני הסכמי שכר שנחתמו ב2007 וב-2011 ושלטענת הכותבת חורגת מכפי שהתכוונו מקבלי ההחלטות. הטיעון השני מתייחס לפער בין מספר הרופאים החדשים הנדרשים מדי שנה בהתאם לגידול האוכלוסיה לבין כמות הרופאים המוכשרים במסגרת בתי הספר לרפואה בארץ.

המערכת מגשרת על פער זה בפועל בעזרת בוגרי בתי הספר לרפואה בחו"ל, שלטענת הכותבת מהווים למעשה פשרה בשל תהליכי הכשרה פחות טובים. ארלוזורוב מסבירה כי פער זה נובע "מהתלכדות של שני אינטרסים: אגף התקציבים במשרד האוצר, שרואה ברופאים לובי דורסני, החזיק בדעה שהמשמעות של פחות רופאים היא פחות הוצאות לשכר; וראשי הגילדה — דקאני בתי הספר לרפואה, מנהלי בתי החולים, מנהלי המחלקות וההסתדרות הרפואית — שהצרו את שער הכניסה למועדון הסגור, במטרה לשפר את כוח המיקוח של המעטים שזוכים להיכנס אליו".

בהמשך הכתבה מוצגת התייחסותו של פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכה, למחקר שערך המציג את הנתונים בישראל אל מול שאר מדינות העולם. אל מול הנתונים המדאיגים פרופ' שמחון "אינו מהסס להצביע על האשמים לדעתו: הדקאנים של בתי הספר לרפואה, שאף כי קיבלו תקציבים להגדיל את מספר הסטודנטים — הם מתעצלים לעשות כן. שמחון מייחס זאת לנרפות ניהולית של הדקאנים; אנחנו נייחס זאת גם לרצון של הגילדה לשמור את שערי הכניסה למקצוע חסומים".

מסקנות אלו, הן של ארלוזורוב והן של פרופ' שמחון, המסירות כל אחריות מידיו של הרגלוטור – הממשלה/ משרד הבריאות - ומעבירה אותה בקלות יתרה לידי דיקאני בתי הספר לרפואה, הן מקור האיוולת.

תמוהה בעיני עמדתה של המועצה הלאומית לכלכלה. המועצה הוקמה בספטמבר 2006 במטרה לענות על צורך בגוף כלכלי מקצועי שיפעל כגוף מטה לגיבוש מדיניות עבור ראש הממשלה (מתוך אתר המועצה). תפקידי המועצה כוללים ייעוץ לראש הממשלה בנושאים כלכליים וגיבוש והובלת תהליכים אסטרטגיים לקידום המשק והחברה הישראלית.

מאז הקמתה העיסוק המשמעותי ביותר בתחום הבריאות היה במסגרת "ועדת גרמן" (2013), שהוקמה במטרה לבחון את מצבה של מערכת הרפואה הציבורית בישראל ולהמליץ על צעדי המדיניות הרצויים. הוועדה עסקה בסוגיות השונות הניצבות לפתחה של מערכת הבריאות, בהן היחס בין הרפואה הציבורית לרפואה הפרטית ובין ההוצאה הציבורית להוצאה הלאומית והפרטית בתחום הבריאות; ביטוחים רפואיים; תיירות מרפא; ומעמדו המעורב של משרד הבריאות כספק שרות, מבטח ורגולטור.

"ועדת גרמן" היוותה הניסיון המעמיק האחרון של הרגולטור (הממשלה) מתוך שורה של על עבודות עומק שנעשו בנושא בעבר: ועדת נתניהו (1990), ועדת טל (2000), ועדת אמוראי (2002) וועדת ליאון (2004). כמו כן הועדה הסתמכה על דו"ח מבקר המדינה (2012) שעסק בנושא ועל תוצרי מחקר מבית המכון הישראלי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.

דו"ח "ועדת גרמן" התקבל בדעות חלוקות, אך בין אם נסכים ובין אם לאו ראוי לומר שמסקנות הועדה, כמו גם שאר העבודות שנעשו בנושא בעבר, הישירו מבט אל כשלים מבניים משמעותיים של מערכת הבריאות בישראל וביקשו להניע תהליכים להתמודד עמם, כמצופה מרגולטור.

זה היה ב-2013. השנה היא 2019 ואתגרי מערכת הבריאות ממשיכים לעלות לסדר היום הציבורי באופן חסר תקדים. בתוך כך, ההתייחסות היחידה לבעיות מערכת הבריאות שיצאה ממשרד רוה"מ (ושר האוצר), כפי שעולה ממסקנות המועצה הלאומית לכלכלה ומדבריו של יו"ר המועצה, מסירה כל אחריות מיניסטריאלית  למצבה של מערכת הבריאות, ואף מפנה אצבע מאשימה כלפי דיקאני בית ספר לרפואה ומוציא דיבתם כמגני האינטרסים של מועדון אליטסטי הגוזל את כספי הציבור כמי שמתעקשים על סטנדרטים גבוהים משיקולי בצע.

אני מאמין שניתן להסכים שהחינוך הרפואי בארץ הוא מצוין, ואולי מהווה המרכיב הכי טוב עליו נשענת ושורדת מערכת הבריאות כולה. אך הגישה הנוכחית של המועצה הלאומית לכלכלה אומרת - במקום לעזור לחולה, בואו ונחליש את המשענת. וכאשר הגוף המקצועי של הממשלה האמון על גיבוש מדיניות טוען שהכל ייפתר אם רק יואילו הדיקאנים להגדיל מכסות בבתי הספר לרפואה זה חוסר מקצועיות במקרה הטוב והתחמקות והזנחה במקרה הרע.

זוהי סוגיה מורכבת והיא תוצאה של מערכת שלמה שהיא חולה. המערכת כולה לא גדלה בהתאם לאוכלוסיה - לא בבתי חולים ובמסגרות רפואיות אחרות, לא במיטות, לא בתקנים, לא בהכשרת אחיות ומקצועות פארא-רפואיים וגם לא בהכשרת רופאים. זוהי מערכת שצריכה להתכונן למציאות של אוכלוסיה הולכת ומזדקנת, מערכת שצריכה להתחזק ברפואת הקהילה ובשיקום, מערכת שצריכה ללמוד לשלב טכנולוגיות חדשות באופן יעיל ומהיר יותר כנדרש מרוח התקופה ועוד אתגרים רבים לה. אל מול אתגרים אלה תפקיד הרגולטור, הממשלה, להוביל. אנחנו צריכים ממשלה שלא מפנה אצבע מאשימה, אלא שמוכנה להפשיל שרוולים וללכת לעבוד. עבורנו.

לסוגיות בוערות נוספות בתחומי רפואה ומדיניות בריאות, עקבו אחרי אמיתי בטוויטר @Amitaious