ליל הקרב הראשון: הפצוע שמת וזה שחזר לחיים

הביאו אותו מת לתוך הבונקר וחשבו שאולי אחיה אותו. ליל המלחמה הראשון וכבר חייל הרוג, מתוך ארבעים ושניים איש במצבת המעוז. מעוז המזח, כמו גם מעוז הכפר הסמוך לו והנמצא במרחק ראייה ושמיעה, היו תחת פיקודו של סגן שלמה ארדינסט, מ”פ יחידת הנח”ל. במעוז המזח היתה עם תחילת המלחמה תערובת של נח”לאים, חיילי החטיבה הירושלמית, תצפיתן של חיל הים, מילואימניק (אני), ושלושה טנקים של אנשי כוח השריון מגדוד 52 שהצטרפו אלינו במהלך יום הלחימה הראשון. סך הכל היינו במוצב ארבעים ושניים חיילים. עכשיו נשארנו ארבעים ואחד.

"בלילה הראשון עוד לא נישא באוויר הבונקר הריח שייספג במדים ויחזור איתי לארץ בעוד חמישים ושניים יום. עוד לא היו פצועים. כיסיתי את ההרוג הראשון בשמיכה והמשכתי לחכות"

בלילה הראשון עוד לא נישא באוויר הבונקר הריח שייספג במדים ויחזור איתי לארץ בעוד חמישים ושניים יום. עוד לא היו פצועים. כיסיתי את ההרוג הראשון בשמיכה והמשכתי לחכות. יותר מאוחר, כשהבונקר כבר היה מלא בזעקות וריח הרקב עמד באוויר, הוצאנו אותו למחסה הגנרטור, שכבר שבק גם הוא מרסיסי פגז. טובל ואביחיל הגיעו בהמשך, את שמותיהם ידעתי רק אחר כך: אחרי שטובל מת בידי המחבקות את הגוף שהדם ברח ממנו; אחרי שאביחיל חזר לחיים. שניהם הגיעו מרוסקים, טובל בפלג הגוף התחתון, אביחיל בעליון. כאילו, כאילו ניתן היה לחבר אותם לגוף אחד שלם ללא פגע.

רוב הדם של טובל ניגר מגופו כבר בעמדה, לפני שהביאו אותו אל פתח המרפאה. הכנסנו אותו והוא בהכרה, צלול, אומר שהוא לא מרגיש את הרגליים ובצדק, כבר לא היו רגליים, רק קרעי מכנסיים ובדלי עור ושברי עצמות. עוד זרם דם אבל אחרי שהידקתי לו שני חוסמי עורקים נותר רק טפטוף איטי. התקנתי עירוי ואחריו עוד אחד ונתתי אנטיביוטיקה בזריקה ושפכתי חיטוי ותחבושות על מה שהיה רגליים, וצעקתי שיודיעו על צורך בפינוי מוטס או קרקעי לבית חולים, דחוף, כמה תמים הייתי, ואטום למציאות שבחוץ ולמה שעוד יחכה לנו.

לא הייתי התמים היחיד. קיבלתי מסר משולטהייס הקשר שהאמבולנס בדרך ופינוי יגיע תוך שעה, ככה הבטיחו לו. אחרי שש שעות או שלוש או תשע, טובל הפסיק לנשום ואני מחבק את גופו הלבן, החיוור, חסר הדם.

אמו של טובל נפטרה מוקפת נכדים. היא היתה בקשר איתי ועם בתיה כל השנים ולא סיפרתי לה את פרטי מותו של יצחק בנה. סיפרתי לה שפציעתו היתה כה חמורה שגם לו היו מפנים אותו לא היה ניתן להצילו, וסיפרתי לה איך הגן עלינו בגופו, וסיפרתי לה שהוא לא סבל ושקיבל ממני משככי כאבים לרוב. היא האמינה לכל דברי, האשה החכמה והטובה שהיתה, ואני האמנתי שהיא האמינה לכל דברי.

"צעקתי שיודיעו על צורך בפינוי מוטס או קרקעי לבית חולים, דחוף, כמה תמים הייתי, ואטום למציאות שבחוץ ולמה שעוד יחכה לנו"

הפצועים לא חיכו שטובל ימות ואני אתפנה. הם הגיעו כל הלילה והיום והלילה שלאחריו, עד שהלחימה שככה ועד שהלוחמים למדו לחמוק מהכדורים שנורו לעברם ולתפוש מחסה עם שריקת הפגז ולא לאחר שהתפוצץ, ועד אז כבר הייתי אחרי החזרתו לחיים של אביחיל פלד.

את העיניים הכחולות של אביחיל ראיתי לראשונה רק אחרי שהסרתי את התחבושות שהפריעו לו לראות אותי. את קולו שמעתי רק כשלימדתי אותו לדבר עם אצבע חוסמת על צינור הקנה שדרכו נשם. את לחיצת ידו השמאלית האיתנה, היד שנותרה לו, קיבלתי רק כשחזרנו לארץ.

הפגז שנחת בעמדה של אביחיל ריסק את ידיו וזרה רסיסים לפניו, לעיניו, לצווארו ולחזה שלו. הוא הגיע על רגליו, אולי בזחילה, לקרבת הבונקר וכשנכנס השכבתי אותו על מיטה שסילקתי ממנה פצוע קל, ואביחיל הפסיק לנשום.

למדתי לבצע צנרור קנה, טרכיאוסטומיה, כשתרגלתי פעולות החייאה על חיות מעבדה ועל גופות שנתרמו למדע. התרגול הראשון שלי, והיחידי עד כה, התבצע על גופה. אביחיל הגיע חי. הוא נשם עד לפני רגע והצוואר שלו היה פצוע ונפוח, הפנים מרוסקות ומלאות רסיסים. ההחלטה לפעול כך הייתה מיידית, אני זוכר את עצמי קר מאד, מקצועי, בטוח במעשי. פתחתי את הערכה המיועדת לפתיחת קנה ופקדתי על החובש להחזיק פנס יד. הגנראטור כבר שבק או אולי החוטים שחיברו אותו אלינו נותקו, כך או כך, החושך שבבונקר ותאורת החירום לא הספיקו לי לביצוע הניתוח.

"כל מי שנכח במקום והיה במצב הכרתי צלול מספיק כדי לדעת שמתרחשת דרמה בבונקר הפצועים, אפילו החובש ההלום זוכר, שהתיישבתי עם גבי לאביחיל הנושם, הרכנתי את ראשי וכתפי רטטו"

התחלתי לחתוך בעור, ללא הרדמה, כשהחובש קרס ושמט את הפנס. בעטתי בו אבל הוא התחיל ליבב ולא קם. לא היה זמן ואביחיל בעצם כבר היה מת. הפצוע הקל שהוצאתי מהמיטה נחלץ לעזרה וקם להחזיק את הפנס והצלחתי להשלים את חיתוך הקנה ולהחדיר את צינור המתכת.

כלום לא קרה. המת נשאר מת.

קפאתי. מה עשיתי? מה לעשות? מחזיק הפנס עמד לידי, לא שמעתי את קולות המלחמה בחוץ, לא שמעתי את המולת הפצועים, עיני התמקדו בעיגול האור על הצוואר. מה עשיתי? אולי נתתי סטירה, אולי ניפחתי בלון הנשמה וחיברתי לקנולה שהכנסתי לצוואר, אולי אביחיל סתם החליט פתאום לנשום, אני לא יודע ולא זוכר. אין לי זיכרון איך קרה שאביחיל התחיל פתאום לנשום. אביחיל המת חזר אלינו.

אין לי זיכרון מאותם רגעים אבל אומרים כולם, כל מי שנכח במקום והיה במצב הכרתי צלול מספיק כדי לדעת שמתרחשת דרמה בבונקר הפצועים, אפילו החובש ההלום זוכר, שהתיישבתי עם גבי לאביחיל הנושם, הרכנתי את ראשי וכתפי רטטו. הפצועים המשיכו להגיע.

* ד"ר נחום ורבין מפרסם בימים אלה פרקים מזכרונותיו כרופא במוצב המזח במלחמת יום הכיפורים; שני פרקים יתפרסמו מדי שבוע באתר http://drwerbin.wordpress.com , לקראת יום השנה ה-40 לציון המלחמה. זהו הפרק השלישי.