התקשורת המתנהלת במסגרת מערכת היחסים שבין רופא לפאציינט, יכולה ללמוד רבות ממתכונת התקשורת המתנהלת בין פקחי-הטיסה לטייס – כך ממליץ מאמר שהתפרסם בגיליון פברואר של כתב העת Journal of General Internal Medicine. המחבר הבכיר שלו הוא פרופסור ריצ'רד מ. פרנקל מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אינדיאנה באינדיאנפוליס, ארה"ב.
מחברי המאמר Behaviorally Defined Patient-Centered Communication – a Narrative Review מסרו כי בחנו באורח אקראי למעלה מ-327 אלף מחקרים רפואיים-מדעיים שפורסמו במשך 35 שנה מאז 1975 ועד 2010 ואלו אישרו את חשיבות התכנים החברתיים-רגשיים שבמערכת הקשרים המתנהלת בין רופא לפאציינט.
אלא שהגישה שאומצה לפני עשור לפיה הפאציינט הוא תמיד זה העומד במרכז הפעילות הרפואית עדיין לא הפכה לחלק מה-"מיינסטרים", ציינו מחברי המאמר.
פרופסור פרנקל ועמיתיו מציינים במאמר כי כאשר פקח-טיסה במגדל הפיקוח מנחה טייס כיצד עליו לפעול, תשובת הטיס להוראה הניתנת במערכת הקשר צריכה להוכיח לפקח שהוא אכן הבין היטב את המסר שהועבר אליו ממגדל הפיקוח. "אין לנו כיום מתכונת של תקשורת כזאת ברפואה. הרופא מדבר עם הפאציינט שלו ובדרך כלל איננו חותר לקבל תשובה ותגובה שמוכיחה באופן ברור וחד כי הפאציינט אכן הבין למה חותר הרופא. ממש כמו בתקשורת ההדדית שמתנהלת בין תא-הטיס למגדל הפיקוח, הדו-שיח המתנהל ליד מיטת החולה בבית-החולים או במרפאת הרופא, מחייב תקשורת המכילה מידע מורכב ולא אחת בנסיבות מלחיצות. וממש כמו בתעופה, כך גם ברפואה, תקשורת טובה היא קריטית לנושא הבטיחות ולשלום החולה".