לפני מספר שבועות הוזמנתי לשאת הרצאה בכינוס שנערך בקופנהגן. לכאורה אירוע של מה בכך, רופא נותן הרצאה מקצועית בכינוס בחו"ל. אבל הפעם חשבתי שההרצאה שלי, רופא ישראלי מול קהל זר, צריכה להיות קצת אחרת וכי היא לא יכולה להתעלם מהמציאות המורכבת הפוקדת את אזורנו בחודשים האחרונים.
נושא ההרצאה היה סקר היילודים לחסר חיסוני, שאנחנו מבצעים בישראל כבר מספר שנים על מנת לאבחן מוקדם ככל שניתן את "ילדי הבועה", לבודד אותם מהסביבה, לטפל בהם מהר ולהציל את חייהם.
"ילדי הבועה" הם תינוקות שנולדו כשהם חסרי מערכת חיסון. תינוקות אלה זקוקים לתנאים סביבתיים סטריליים, המשולים לחיים בתוך בועה, על מנת למנוע זיהומים ולהישאר בחיים, עד שהם מקבלים מערכת חיסון חדשה באמצעות השתלת מח עצם מתורם. כיום ניתן לאבחן אותם בסקר ילודים ולטפל בהם עוד לפני שהם מפתחים סימני מחלה. היתה לי הזכות להוביל את הפרויקט המקצועי החשוב של סקר ילודים ל"ילדי הבועה" יחד עם המעבדה הארצית לסקר ילודים, בראשות ד"ר שלמה אלמשנו, והסקר מתקיים בישראל בהצלחה רבה זה יותר משמונה שנים.
אני רופא, אני מטפל בכולם, לא בוחר את החולים שלי, וכך יצא לי, לא אחת, לטפל גם בילדים פלסטינים. באוכלוסיה זו יש שכיחות גבוהה של נישואי קרובים ולכן יש בקרבם יותר מחלות גנטיות באופן כללי ובפרט מחלות של מערכת החיסון כמו מחלת "ילדי הבועה". עם הזמן, בניסיון שלי לאבחן ולהבין את המחלות המורכבות בילדים אלה ולטפל בהן, יצרתי קשרים טובים עם המטופלים, משפחותיהם והרופאים שלהם.
אומרים שאין טוב כמראה עיניים. הסרט התיעודי "חיים יקרים" של העיתונאי המוערך שלומי אלדר הצליח ברגישות רבה להנציח את האופן המקצועי והאנושי בו טיפלנו בתינוק פלסטיני ללא מערכת חיסון וכך הצלנו את חייו. ברבות השנים נולדה לאותה משפחה תינוקת נוספת, עם אותה המחלה, וגם היא טופלה על ידינו באופן מקצועי ומסור, רחוק מעין המצלמות, וגם חייה ניצלו. כי ככה אנחנו, רופאים, אחיות, צוות שלם, באינסטינקט, מצילי חיים ולא חשוב של מי. ככה חונכנו, כך אנחנו מחנכים ואף אחד לא ישנה אותנו.
"בפנים עמוק קיווינו, ואנחנו עדיין מקווים, שלמעשים שלנו יש גם ערך נוסף, של בניית חברות ושל תקווה, של עיצוב דו קיום ושיתוף, של אמונה אמיתית שיום אחד יהיה כאן אחרת"
במהלך השנים, ב"שכונה" הטעונה והמאוד לא שקטה שלנו, טיפלתי במאות ילדים פלסטינים עם פגמים מולדים של מערכת החיסון. רבים מהילדים האלה הגיעו במסע קצר גיאוגרפית אך ארוך ומפרך לוגיסטית מרצועת עזה דרך הגבול לישראל. במרבית המקרים הצלחנו, הבאנו בריאות, תקווה ושמחה לחייהם של הילדים והוריהם. ההחלמה שלהם הביאה לנו אושר ושמחנו לראות את הוריהם נושמים לרווחה לאחר הטיפול המוצלח בילדים. לפעמים, לצערנו כפי שקורה ברפואה, נכשלנו, ואז, הזלנו דמעות איתם, הרגשנו את הכאב שלהם ותמכנו בהם.
אודה ולא אבוש, שבפנים עמוק קיווינו, ואנחנו עדיין מקווים, שלמעשים שלנו יש גם ערך נוסף, של בניית חברות ושל תקווה, של עיצוב דו קיום ושיתוף, של אמונה אמיתית שיום אחד יהיה כאן אחרת. במסדרונות בית החולים בערב, כשהמוניטורים מצפצפים, ואחות ורופא נחפזים לתינוק בוכה ולאמו הדומעת, אז נופלים כל המחסומים, מתגלים הפנים והשמות, דעות קדומות נעלמות והמטרה המשותפת מנצחת, למנוע סבל ולהציל חיים.
בסצינה אחת בסרט התיעודי שהפיק אלדר, ניסיתי להשתמש בהליך של השתלת מח עצם (הטיפול מציל החיים ב"ילדי הבועה") כמטאפורה לחיים במזרח התיכון. "הליך השתלת מח עצם הוא קרב קשה בין שני רכיבים, התורם (השתל) והמטופל (המאכסן). במהלך הקרב, התורם מנסה להכניע את המאכסן, בעוד המאכסן מנסה לדחות את התורם. הקרב גורם להחמרת המחלה ולסבל למטופל. כל אחד מנסה להתגבר על השני. הדרך היחידה לשניהם, התורם (השתל) והמטופל (המאכסן), לשרוד היא אם הם לומדים להכיר זה את זה ולחיות בסובלנות האחד עם השני". מטאפורה זו יכולה לשמש בזמנים הקשים הנוכחיים במזרח התיכון. ברור מאוד, אולי יותר מתמיד, שהשתל והמאכסן חייבים לחיות יחד בכבוד הדדי. אחרת, שניהם עלולים למות.
בסצינה אחרת בסרט, ברגע עצוב ומטלטל, שר ברקע יהודה פוליקר מילים תמימות ומדויקות על אהבה ובין השאר, "וזאת בועה שאם תיגע, היא תתפוצץ", והבועה, לצערנו, התפוצצה.
"כל מה שבנינו במשך שנים נהרס ביום אחד. החלום על דו קיום התנפץ לרסיסים. הרגשתי מרומה, מבולבל, כועס ועצוב. תהיתי איך אוכל להמשיך בעבודתי, להאמין שוב באנושיות וחמלה, לבטוח באנשים, לראות את הטוב. האם אוכל אי פעם לסלוח?"
השבעה באוקטובר 2023 היה אחד הימים האפלים ביותר בחיי. השמיים נפלו וענן כבד כיסה הכל. הבית שלי, המדינה שלי, הותקף בצורה ברוטלית מאוד על ידי מחבלים שהגיעו מרצועת עזה. היינו עדים להתנהגות ברברית, לא אנושית; טבח שנעשה על ידי אנשים אכזריים. היינו עדים למעשים שלא ניתן לסלוח עליהם, רציחות, אלימות מינית וחטיפה של תינוקות, ילדים ואזרחים חפים מפשע. המילים הללו "נשים וילדים המוחזקים כבני ערובה" כשלעצמן הן בלתי מתקבלות על הדעת, הן בלתי נסלחות והן כואבות.
ההתקפה המחרידה הזו הובילה לאלימות ולאובדן בשני הצדדים. אנשים פונו מבתיהם משני צידי הגבול, מה שהוביל למשבר הומניטרי אמיתי בעזה, ליותר שפיכות דמים, לשנאה וחוסר תקווה וליותר אמהות בוכות.
הרגשתי שכל מה שבנינו במשך שנים נהרס ביום אחד. החלום על דו קיום התנפץ לרסיסים. הרגשתי מרומה, מבולבל, כועס ועצוב. תהיתי איך אוכל להמשיך בעבודתי, להאמין שוב באנושיות ובחמלה, להישאר תמים, לבטוח באנשים, לראות את הטוב. האם אוכל אי פעם לסלוח?
לנגד עיני עמדה שבועתי כרופא, הערכים שהנחו את חיי המקצועיים, ערכים שעליהם גדלתי, אידיאלים שראיתי בבית, עקרונות שהמורים שלי בבית הספר לרפואה ובמהלך ההתמחות ברפואת ילדים לימדו אותי במשך שנים, והם, על רגל אחת: להיות שם עבור כל המטופלים שלך ותמיד. נזכרתי בפניהם של הילדים החולים ובהוריהם המודאגים, בחיוכים ובדמעות שחלקנו. נזכרתי בתחושת הסיפוק העמוקה כשהצלחנו להציל חיים והיה ברור שחובה להמשיך ולטפל בכל ילד חולה, ללא קשר לדת, גזע או לאום. חייבים להמשיך להאמין שיש טוב בכל אדם. חייבים להמשיך לקוות ולשאוף לדו קיום.
בעקבות השבעה באוקטובר, התמימות אבדה לתוך תהום של עצב אינסופי וזעם עצור שקשה להכילו אל מול הזוועה. לכן, חשבתי לנכון שהסיפור שלנו יישמע בהרצאה. סיפור שבו מחד אנחנו מטפלים בילדים פלסטינים ומאידך בני עוולה טובחים בנו ועושים מעשים שלא יעלו על הדעת.
כך מצאתי את עצמי בתום ההרצאה המקצועית מבקש בהתרגשות מהקהל להקדיש מזמנו עוד מספר דקות ולהקשיב לסיפור הזה. לא ידעתי מה תהיה התגובה, הכנתי את עצמי לכל תרחיש. הנחתי שהם יודעים מה קורה כעת באזורנו. סיפרתי על הטרגדיה הנוראית המתרחשת משני צידיו של הגבול בעקבות ההתקפה הברברית שחווינו וביקשתי להראות להם צד אחר של הסכסוך.
"סיימתי את דברי עם שתי התמונות המונחות זו לצד זו: התמונה של מוחמד, התינוק הפלסטיני שהצלת חייו תועדה בסרט "חיים יקרים" ותמונה של אריאל וכפיר הג'ינג'ים, ה"ביבסים", תמימים וזכים, חפים מכל חטא"
צילום: פרופ' דרור שובל
סיפרתי להם על העבודה שלנו כרופאים שמטפלים בכל אחד, על החובה הערכית והמקצועית שלנו, על אהבת האדם שבנו וגם על היחסים הנרקמים בבתי החולים בין ישראלים לפלסטינים, על גשר הדו קיום הנבנה באמונה שכך צריך, ועל התקווה, התקווה שילדינו יחיו כאן יום אחד אחרת. ואז שיתפתי אותם בזוועות השבעה באוקטובר, טבח, רצח, אלימות מינית, חטיפה של אזרחים, ילדים ונשים, מעשים לא נשכחים ובלתי נסלחים.
סיימתי את דברי עם שתי התמונות המונחות זו לצד זו: התמונה של מוחמד, התינוק הפלסטיני שהצלת חייו תועדה בסרט "חיים יקרים" ותמונה של אריאל וכפיר הג'ינג'ים, ה"ביבסים", תמימים וזכים, חפים מכל חטא, שהחיים שלהם כל כך יקרים לכולנו, שכבר מזמן הפכו להיות קצת הילדים של כולנו, כולנו חרדים לגורלם, כמהים לשלומם.
ציינתי בפני הקהל שממש כעת, הם, כמו החטופים האחרים, נמצאים מתחת לאדמה, מוחזקים באכזריות בתוך בועה של רוע ושנאה, בתוך מנהרה חשוכה, צמאים לאוויר, למים, לחיבוק, צמאים לחיים. האם למישהו זה נשמע נכון? הגיוני? אנושי?
העליתי דרישה חד משמעית לשחרר את כל החטופים עכשיו, להפסיק את המלחמה הנוראית הזו ולעשות יחד כל מה שאפשר על מנת שהילדים שלנו יוכלו לחלום, להגשים, לחיות.
את ההרצאה בחרתי לסיים בנימה אופטימית, כזו שקצת חסרה במחוזותינו בימים אלה: "ולא, זה לא היה לחינם (הטיפול בילדים הפלסטינים), יום אחד יירד הגשם וישטוף את כל הרוע ושמש חדשה תזרח עלינו. הזרעים שהטמנו עמוק באדמה יצמיחו תקווה ואהבה, חיים עם דו קיום אמיתי. תאי הגזע שבהם השתמשנו להשתלת מח עצם לריפוי ילדים פלסטינים ייצרו לא רק תאי מערכת חיסון חדשים עבורם אלא גם ייצרו עבורנו, עבור ילדינו, עתיד טוב יותר. רק אז נדע בוודאות שהרפואה הפכה את החיים לטובים יותר ולא רק לבריאים יותר".
מחיאות הכפיים הרמות של הקהל בתום דבריי, שנשמעו כנות ולא סתם מנומסות, וללא אף קריאת מחאה אחת, הבהירו לי שעשיתי את המעשה הנכון. סיפרתי את הסיפור שלנו, דיברתי על הזכות הבסיסית של כל ילד לחיות, פשוט לחיות, כאן ושם, ועד כמה החיים יקרים, של כולם. פעם חשבתי שיש לי זכות לדבר על העשייה הזו, היום אני מבין שזוהי גם חובתי.
פרופ' רז סומך, מנהל מחלקת ילדים א', בית החולים ספרא לילדים, במרכז הרפואי שיבא, מומחה במחלות מולדות של מערכת החיסון ורופא חוקר
בחודש אפריל פורסם בכתב העת Journal of Clinical Immunology מאמר שכתב פרופ' סומך, שכותרתו "האם הכל היה לשווא". המאמר נכתב במסגרת מאמצי ההסברה העצמאיים שעשו רופאים ישראלים רבים לנוכח אירועי השבעה באוקטובר
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
