חילוץ מהאוויר: סיפורו של רופא מוסק ביחידת 669

איפשהו אחרי יום כיפור נשלחה הודעה רוטינית ביחידה בשאלה מי יכול לעזור לתפוס כוננות 240 (דקות) במהלך חול המועד סוכות. לאחר שסיימתי את ההכשרה והחניכה כרופא מוסק, התנדבתי מפעם לפעם לתפוס את הכוננות הזאת. תמיד נאמר שמדובר בכוננות שמוקפצת רק במלחמה ושאין לה משמעות פרקטית. כל כך האמנתי לאמירה הזו שאפילו לא סיפרתי לאשתי שאני כונן בחג. הנחתי שאין סיכוי שבאמת יקראו לי.

7.10.2023. בשעה 06:30 הטלפון מתחיל לצפצף עם התראות "צבע אדום". בהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות והתהפכתי במיטה לצד השני. משההודעות לא פסקו, פתחתי את הטלפון והבנתי שמדובר באירוע שונה.

בשעה 7:15 הגיעה ההודעה "זנק, כולם להגיע ליחידה עכשיו". יורד לאוטו, מוציא את המדים, הנעליים והציוד, אורז תיק קטן (הרי כמה זמן זה כבר יכול להימשך?), נשיקה לאישה ולילדים ומתחיל לדהור לכיוון הבסיס. תוך כדי הנסיעה אני רואה פטריות עשן בצידי הדרך ועוד לא מצליח להפנים את גודל האירוע, מדליק רדיו ושם מדברים על רקטות, אולי כמה מחבלים שחדרו. נשמע כמו אירוע שתיק־תק נגמר.

ביום־יום אני רופא מתמחה ברפואה דחופה ומתעסק הרבה בטיפול במתאר הטרום־בית חולים. מעולם לא חשבתי שאהיה שותף ביממת פעילות כזו עמוסה, פיזית ומנטלית, מלאה בדילמות טיפוליות שלא חשבתי שאי פעם אחווה בעצימות כזו

אני מגיע ליחידה ונכנס ישר ל"מבצעים" לקבל תדרוך מהמפל"ג רפואה. אחרי שיח קצר אני מתחיל להבין את סדר הגודל של האירוע. מחסנים, ציוד, תדריך עם הצוות – ומוכנים לזנק. ביום־יום אני רופא מתמחה ברפואה דחופה ומתעסק הרבה בטיפול במתאר הטרום־בית חולים. מעולם לא חשבתי שאהיה שותף ביממת פעילות כזו עמוסה, פיזית ומנטלית, מלאה בדילמות טיפוליות שלא חשבתי שאי פעם אחווה בעצימות כזו.

"אתם ב'זנק' לטובת אירוע של רימון בתוך בונקר באחד מהבסיסים בדרום, יש דיווח על 30 פצועים, אתם מתחלקים לשני ינשופים (מסוק הבלק־הוק). בהצלחה". נכנסים למסוק, רעש המנוע המוכר, בצוות מפקד חוליה, פרמדיק לוחם, חובש וקשר בשם רום הכט. סידור ציוד על פי התו"ל והכנה של התא לקליטה של פצועים.

החוכמה בעבודה שלנו היא לדעת מתי דווקא לא לעשות פרוצדורה במסוק. לפעמים פרוצדורה שאתה מורגל בה כל יום בשגרת חייך הרפואית הופכת למורכבת ומסוכנת פי כמה כאשר היא מתבצעת בתא צפוף של מסוק תוך כדי טיסה מטלטלת ועם ציוד מוגבל

נכנסים לבסיס זיקים מכיוון הים בטיסה טקטית קשוחה, נוחתים בחניה של הכניסה לבסיס, כל האזור מלא בעשן, צרורות ירי בלתי נגמרים. בחניה רכב אזרחי, שני אנשים לידו מסמנים לנו לבוא מהר. אני מגיע לרכב ופוגש חובש שמציג לי פצוע ראשון שלדבריו הוא הפצוע הכי קשה. מבקש מד', פרמדיק לוחם, לבדוק אותו ועובר לצידו השני של הרכב לבדוק את הפצוע "הקל". בדיקה מהירה של הפצוע שלי מגלה פציעת פנים קשה אשר מסכנת את נתיב האוויר שלו ופגיעת חזה קשה שמסכנת את יכולת הנשימה שלו.

החוכמה בעבודה שלנו היא לדעת מתי דווקא לא לעשות פרוצדורה במסוק. לפעמים פרוצדורה שאתה מורגל בה כל יום בשגרת חייך הרפואית הופכת למורכבת ומסוכנת פי כמה כאשר היא מתבצעת בתא צפוף של מסוק תוך כדי טיסה מטלטלת ועם ציוד מוגבל. זה שונה לגמרי מלעשות את זה בעבודת השגרה בבית החולים.

אלונקות ורצים למסוק, מינימום זמן על הקרקע כדי לא להיפגע. ד' מציג לי בקצרה את הפצוע שלו עם חור כניסה של ירי בגב ללא חור יציאה. בהערכה מהירה של הפצוע שלו ושלי, אני מבין שאנחנו צריכים בית חולים עכשיו, קרוב, אין זמן, צריך להציל חיים. "לנחות עכשיו באסותא אשדוד", אני מבקש ממפקד החוליה א', והוא מעביר את הבקשה לקברניט. שלוש דקות ואנחנו כבר בתוך המחלקה לרפואה דחופה. אני לא מספיק להסתובב לנקות את הציוד ושני הפצועים שלנו כבר מורדמים ומונשמים לאחר פעולות ניתוחיות מהירות מצילות חיים.

אנחנו עדיין לא מבינים את גודל האירוע. אנו רגילים מהיום־יום ביחידה שאחרי פינוי כזה אתה בדרך כלל חוזר לבסיס, מתדלק ומצטייד בציוד רפואי. אנחנו חוזרים למסוק ומבינים שיש מיד משימה חדשה.

איבדתי את חוש הזמן ואת חוש הכיוון, מה שנשאר זה המתח והאדרנלין לקראת האירוע הבא וחוזר חלילה. מפקד החוליה משנה משימה כל כמה דקות לאור השינויים התכופים בתמונת המצב בשטח. באיזשהו שלב אנחנו מבינים שאין תמונת מצב, לא נצליח להבין את האירוע, ננחת כשננחת וננסה להבין מה האירוע וכמה פצועים יש לנו לקחת.

נחיתה שנייה. רצים אלינו עם שלוש אלונקות. בהתחלה אני לא מזהה את הרופא שחובר אלי אבל אחרי חצי דקה הוא מזכיר לי שלמדנו רפואה ביחד, עכשיו הוא רופא של יחידה מובחרת ונלחם פה בשטח. פצוע ראשון עם פציעה קשה בידיים, חוסמי עורקים, רושם כי איבד הרבה מאוד דם והוא במצב קשה מאוד. פצוע שני נכנס עם פצעי ירי מרובים בכל הגוף, הוא עומד על הרגליים. מכניס אותו למסוק, נעריך אותו אח"כ.

פצוע שלישי. הרופא מסביר לי שהוא איבד סימני חיים לפני כמה דקות, מבקש שנעשה מה שאנחנו יכולים. הוא החבר הכי טוב שלו. מבט למפקד החוליה שמבהיר לו שאני חושב שהפצוע הזה בעצם הרוג ואין לנו איך לעזור לו, ועכשיו דילמה – האם להכניס למסוק ולהפריע במידה כזאת או אחרת לטיפול בשאר הפצועים או להשאיר אותו בשטח ולהפריע ללוחמים להילחם. אין דילמה. מפקד החוליה מחליט שאנחנו מעמיסים וטסים, 20 דקות טיסה לתל השומר, נלחמים על הפצועים, דם, תרופות, טיפול לכאב, העיקר שיגיעו בחיים לבית החולים.

ככה במשך יממה שלמה, שעות ארוכות באוויר, המתנה לפצועים, נחיתה, הבנה של תמונת המצב, ומשם החלטה על טיפול הכרחי מציל חיים במסוק ופינוי כמה שיותר מהיר.

לקראת ארבע לפנות בוקר נאמר לנו שהחוליה שלנו מוחלפת בחוליה אחרת, אנחנו יכולים לנוח. הראש מלא במחשבות, תהיות, האם יכולנו לעשות אחרת, האם היה אפשר להציל עוד מישהו? לעזור יותר למישהו?

זאת מהות העבודה ביחידה 669 – "בצרה קראת ואחלצך" (תהילים פא) – בכל מקום שבו חייל או אזרח יזדקקו לנו, בים, באוויר או ביבשה, יחידה 669 תהיה שם לחלץ ולטפל כדי להציל חיים, גם במחיר של סיכון חיים עצמי

שבועות אחדים מאוחר יותר מתחילה לרוץ שמועה שיש הרוגים ליחידה בפעילות קרקעית ברצועה. לאחר מספר שעות מתברר האסון. בן שלי, מפקד פלגת לוחמים ביחידה ורום הכט, הקשר שלו ומי שהיה הקשר בצוות שלי במהלך כל השבת הארורה הזאת, נפלו בקרב בניסיון לחלץ פצועים.

זאת מהות העבודה ביחידה 669 – "בצרה קראת ואחלצך" (תהילים פא) – בכל מקום שבו חייל או אזרח יזדקקו לנו, בים, באוויר או ביבשה, יחידה 669 תהיה שם לחלץ ולטפל כדי להציל חיים, גם במחיר של סיכון חיים עצמי. נכון לכתיבת שורות אלה אנחנו עם יותר מ־1,000 פצועים שקיבלו טיפול רפואי בשטח ובאוויר מעשרות רופאים ופרמדיקים.

אתמול פגשתי את הפצוע הקשה מזיקים, קיבלתי הודעה מהקברניט שאני מוזמן לפגישה שלהם איתו בטייסת. פגשתי לוחם צעיר שחירף את נפשו בהגנה על הבסיס ועל הטירונים שלו שהיו שם באותה השבת. שמעתי את סיפור הלחימה המדהים על הבסיס, על הפציעה הקשה ועל החילוץ, שמבהיר באופן מוחשי לגמרי שאם המסוק של חיל האוויר והצוות של 669 לא היו מגיעים לאותה נקודה באותה שבת ארורה יכול להיות שהיום היתה עוד משפחה שכולה.