אם יתקבלו מסקנות ועדת אש, נזקיה ילוו אותנו לעד

מסקנות ועדת אש מבוססות על ההנחה שמערך הביטוחים הפרטיים הוא האשם העיקרי במצבה העגום של מערכת הבריאות הציבורית. שתי הנחות יסוד עומדות בבסיס המלחמה ברפואה הפרטית, האחת: המחשבה שניתן להגיע לשוויון מלא והעמדת השוויון כערך מוחלט שהכל נגזר ממנו, והשנייה: תפיסת עולם של  "משחק סכום אפס", לפיה התחזקות  המערכת הפרטית היא על חשבון המערכת הציבורית. שתי הנחות היסוד האלו שגויות לגמרי.

כדי להבין טוב יותר את האבסורד של המלצות ועדת אש אספר לכם שלושה סיפורים:

יום אחד קשיש נחמד בשם מאיר שמש הרגיש לא טוב, התקשר לרופא המשפחה שאמר לו לפנות לחדר מיון. בנו, שהיה בעבודה,  הזמין לו אמבולנס שהסיע אותו לחדר מיון. האב שכב במיון תשע שעות כאשר בנו, שנאלץ לעזוב את עבודתו, סועד אותו. בסופו של היום הארוך, רופא בדק את האב ושלח אותו לביתו עם המלצות לבצע בדיקות דם וצילום.

הקשיש פנה לקופת חולים ונקבע לו תור לבדיקות. בדיקות הדם בוצעו מהר יחסית והצילום נעשה אחרי חודשיים. הפענוח הגיע אחר שבועיים נוספים. בסופו של דבר, החולה נדרש לניתוח, אותו עבר בבית חולים ציבורי. כל התהליך נמשך תשעה חודשים.

בכל שירות בריאותי שהמדינה נותנת, היא צריכה לתת את המרב באופן שווה לכולם ובלי להפלות בין אזרחים, אבל כל שירות מעבר לכך צריך להינתן למי שמוכן לשלם עליו ומבלי שנפגע השירות השוויוני

ביום אחר, עוד קשיש נחמד, במקרה אביו של שר בכיר, חש ברע. התקשר השר למנהל אחד מבתי החולים בישראל ואמר לו שהוא רוצה שרופא יבדוק את אביו. מנהל בית חולים אמר לו שישלח אותו באמבולנס לחדר מיון ושם ימתינו לו. האב הגיע לחדר מיון, נבדק על ידי רופא ונשלח לביתו עם המלצות לבדיקות דם וצילום. את הבדיקות עשה כמובן במעבדת בית החולים וגם את הצילום הנדרש, ולאחריו עבר ניתוח. הכל נמשך 14 ימים, ללא תור, ללא עלות, ללא ביורוקרטיה – כמה טוב להיות חולה כשאתה אבא של שר בממשלה.

ויש עוד סיפור על קשיש שהיה לו מזל להיות אביו של יורם לוי. כשמשה לוי חש ברע, הוא התקשר לבנו שאמר לו להגיע ל"אסותא" ולעשות שימוש בשירותי "אבחון מהיר" שהבן רכש לכל משפחתו במסגרת ביטוח הבריאות הפרטי שלו.

האב הגיע ל"אסותא", עבר שורת בדיקות, כולל צילום והומלץ לו לעבור ניתוח. החולה בחר רופא מתוך רשימת הרופאים העובדים עם חברת הביטוח שבה ביטח הבן את המשפחה ונותח. הכל נמשך שלושה ימים, בלי להיות אבא של שר.

האמת היא שאין שוויון. גם בטבע אין שוויון. אף אדם אינו דומה באופן מוחלט לאדם אחר: לא ביכולות, לא בשאיפות, לא במאפיינים הפיזיים, לא במצב הכלכלי וגם לא במצב הרפואי. בשום מקום ובאף חברה בעולם לא היה  וכנראה לא יהיה מצב של שוויון  אמיתי בין הפרטים בה, וגם אין שום סיבה לחשוב שזה יקרה.

מה שצריך לעשות זה לשאוף לשוויון. בכל שירות בריאותי שהמדינה נותנת, היא צריכה לתת את המרב שהיא יכולה באופן שווה לכולם ובלי להפלות בין אזרחים. אבל כל שירות מעבר לכך צריך להינתן למי שמוכן לשלם עליו ומבלי שנפגע השירות השוויוני. המחשבה על שוויון כדבר שניתן לכפות בכוח רק תגרום נזק.

המלחמה הזאת היא פגיעה בזכויות המטופלים הרוצים טיפול איכותי וגם עבירה על חוק זכויות החולה ועל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שלא לדבר על פגיעה קשה בחופש העיסוק של הרופאים

יש עוד שתי אמיתות שחשוב להבין: הראשונה היא שלכל מערכת ציבורית יש מגבלה כספית. מתישהו הכסף נגמר, גם אם יש לכם תקציב של מיליארדי שקלים. כך, בהכרח לא ניתן לממן הכל.

השנייה היא: אין גבול לרפואה טובה. תמיד אפשר לתת יותר, למצוא טיפול מתקדם יותר, תרופה עם פחות תופעות לוואי, שירות מסור יותר ואישי יותר, רופא עם יותר ניסיון וגם תנאי מלונאות מועדפים וכן הלאה.

לכן, המסקנה ההכרחית היא שיש שירותים רפואיים שהמדינה לא תוכל לממן ושהם תחומה של הרפואה הפרטית ושל הביטוחים הפרטיים. כך, המלחמה ברפואה הפרטית כדי לעזור למערכת הציבורית היא איוולת - הרפואה הפרטית אינה האויב, ובחורבנה לא יירפא הציבור. זו מערכת שבלעדיה בריאות הציבור תיפגע מאוד. המלחמה הזאת היא פגיעה בזכויות המטופלים הרוצים טיפול איכותי וגם עבירה על חוק זכויות החולה ועל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שלא לדבר על פגיעה קשה בחופש העיסוק של הרופאים.

זה 70 שנה שהממסד הרפואי בישראל אינו מצליח לגבש עמדה קוהרנטית ויציבה בנוגע לשוויון. מצד אחד קוראים לשוויון ורואים בו לכאורה ערך עליון – כמוצהר, לדוגמה, בחוק בריאות ממלכתית, אך מן הצד השני פועלים בדרכים הסותרות לחלוטין את העיקרון הזה, כמו הכנסת השב"ן בחסות חוק זה. כך גם ההתנהלות כלפי הרפואה הפרטית: מצד אחד מנסים להילחם בה, ופועלים להלאים את התחום ומצד שני מכניסים אותה לבתי החולים הציבוריים, במגוון דרכים שונות ומשונות.

הסיבה היסודית להתנהלות הסותרת הזאת היא חוסר ההבנה, ואולי חוסר הרצון להבין, את האמת הבסיסית: אין ולא יהיה שוויון. הרפואה הפרטית אינה אויב אלא היא שירות יסודי שהחברה חייבת לחבריה.

שני לקחים חשובים צריך ללמוד מהוועדה המוזרה הזו. את הלקח הראשון ילמד נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין שהיה חבר בוועדה ואת הלקח השני מנכ"ל משרד הבריאות היוצא פרופ' נחמן אש. ריבלין ילמד לא לעסוק בנושאים שבהם הוא לא מבין ואש ילמד שלא תמיד נכון להקריב את השם הטוב, גם לא בשביל הבוס. פרט לכך להערכתי בתוך שבועות ספורים מסקנות הוועדה ייגנזו במגירת ההיסטוריה, בדיוק כפי שכהונו של הורוביץ תיגנז שם.