חמצת מטבולית היא סיבוך נפוץ של CKDי(chronic kidney disease), ומקושרת לירידה מהירה יותר בתפקוד הכליות. עם זאת, מחקרים מבוקרים עם חלוקת חולים אקראית עוצמתיים דיו, שבוחנים את ההשפעה של טיפול בחמצת מטבולית על האטת ההתקדמות של CKD, לא בוצעו עד כה. כלומר, לא ידוע האם הטיפול בחמצת מטבולית אכן מאט את התקדמות המחלה.
עוד בעניין דומה
במחקר ה-VALOR-CKD, שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Journal of the American Society of Nephrology, החוקרים ביצעו חלוקה אקראית של 1,480 חולים עם CKD וחמצת מטבולית מ-320 מרכזים, לקבוצת איניבו ולקבוצת veverimer. התרופה היא סוג של קושר חומצה הידרוכלורית חדשני, ובכך מסירה חומצה ממערכת העיכול ומובילה לעליה ברמת הביקרבונט בסרום.
מחקר זה הוא מחקר פאזה 3 שבוצע במתכונת מקרה-ביקורת עם סמיות כפולה. החוקרים חילקו באופן אקראי חולים עם CKD (eGFR (estimated Glomerular filtration rate) של 20-40 מ"ל/ בדקה ל-1.73 מ"ר) וחמצת מטבולית (רמת ביקרבונט בסרום של 12-20 מיליאקוויולנט לליטר) מ-35 מדינות ל-2 קבוצות: veverimer ואינבו. התוצא הראשי במחקר היה נקודת הסיום של התקדמות ה-CKD, שהוגדרה כהתפתחות ESRDי(end stage renal disease), כלומר השתלת כליה או דיאליזה תחזוקתית), ירידה מתמשכת ב-eGFR של יותר מ-40% מהערך הבסיסי או מוות בשל אי ספיקת כליות.
לפי תוצאות המחקר, ערך ה-eGFR הבסיסי הממוצע (± סטיית תקן אחת) היה 2.0±29.2 מ"ל לדקה ל-1.73 מ"ר, ורמת הביקרבונט בסרום הייתה 1.4±17.5 מיליאקוויולנט לליטר. כמו כן, רמה זאת עלתה ל-23.4±2.0 מיליאקוויולנט לליטר לאחר התחלת הטיפול בתרופה. לאחר שלב הנסיגה האקראית, רמת הביקרבונט המוצעת הייתה 22.0±3.0 מיליאקוויולנט לליטר ו-20.9±3.3 מיליאקוויולנט לליטר בקבוצת הטיפול לעומת קבוצת האינבו בחודש השלישי, והבדל זה של כ-1 מיליאקוויולנט לליטר נותר יציב לאורך 24 החודשים הראשונים. בנוסף, אירוע של נקודת סיום ראשית התרחש ב-149/741 וב-148/738 חולים בקבוצות ה- veverimerוהאינבו בהתאמה (יחס סיכונים 0.99; רווח בר-סמך 95%: 0.8-1.2; P=0.90). שכיחות תופעות הלוואי החמורות והכלליות לא הייתה שונה בין הקבוצות והתרופה הייתה בטוחה ונסבלה היטב.
החוקרים סיכמו כי בקרב מטופלים עם CKD וחמצת מטבולית, טיפול עם veverimer לא האט את התקדמות המחלה. ייתכן כי השונות הנמוכה מהצפוי ברמות הביקרבונט פגעה ביכולת לבחון את ההשערה.
מקור: