נמצא קשר בין מיקרוביום המעיים להתפתחות פוסט טראומה בילדים

הרכב חיידקי המעיים יכול לנבא סיכויים להתפתחות פוסט טראומה (PTSD) בבני אדם. כך עולה ממחקר שעקב אחרי ילדים משדרות ומהעוטף במשך 20 שנה. המחקר שנערך באוניברסיטת רייכמן ופורסם השבוע בכתב העת Psychological Trauma; Theory, Research Policy, and Practice.

מחקר זה הוא הראשון שהצליח לקשור בין מאפיינים ספציפיים של מיקרוביום המעיים לבין התפתחותה של ההפרעה הפוסט-טראומטית מינקות לבגרות מול חוסן. המחקר, שכלל בין היתר, תיקוף במודלים של בעלי חיים, נערך על ידי פרופ' רות פלדמן מהמרכז לחקר המוח והתפתחות האדם בבית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה.

פרופ' פלדמן וצוותה עקבו אחרי תינוקות שנולדו וגדלו בשדרות ועוטף עזה כדי להבין כיצד חשיפה לטראומה מתמשכת מעצבת את המוח והביולוגיה של היחיד. במסגרת המעקב, ערכו קלינאים אבחון של PTSD לאם ולילד, מהילדות המוקדמת ועד לסוף גיל ההתבגרות.

המחקר נערך לפני אירועי שבעה באוקטובר ובמסגרתו נאספו דגימות צואה ממשתתפים שהיו לקראת סוף גיל ההתבגרות (בני 16-17) ומאמהותיהם. כמה מבני הנוער גדלו בשדרות ועוטף עזה ואחרים בקבוצת ביקורת לא היו חשופים לאירועי לוחמה. בתוך קבוצת הנוער שהיתה חשופה לאירועים, נערכה חלוקה בין ילדים שאובחנו עם PTSD לבין ילדים שחוו בדיוק אותם אירועים טראומטיים אך היו חסינים ולא קיבלו אבחנה פסיכיאטרית בשום שלב לאורך ההתפתחות.

הממצאים מצביעים על כך שגיוון מופחת של חיידקי המעיים (אספקט המתאר את חוסנה של מערכת המיקרוביום) הבדיל בין ילדים בעלי תחלואה פוסט-טראומטית מול אלה החסינים, למרות ששתי הקבוצות היו חשופות לאותם אירועי לוחמה לאורך החיים. יתר על כן, ילדים שאובחנו עם PTSD בגיל הרך ואצלם נמצא פחות מגוון באוכלוסיית חיידקים, הראו פרופיל פוסט-טראומטי כרוני. לעומתם, פעוטות עם PTSD מאותו אזור, שהראו גיוון חיידקי נרחב, החלימו מההפרעה הפוסט-טראומטית בהמשך הילדות.

בנוסף, נמצא כי רגישות אימהית נמוכה, כפי שנצפתה בזמן אינטראקציות אם-ילד במספר נקודות זמן לאורך ההתפתחות, ניבאה פרופיל מיקרוביאלי פתולוגי וגיוון מקרוביאלי מופחת בסוף גיל ההתבגרות, דבר המצביע על מרכזיות הקשר המיטיב בין הילד לאם בעיצוב המיקרוביום האנושי במצבי סטרס וטראומה.

ד"ר קרן ירמיה, פוסט-דוקטורנטית במרכז לחקר המוח והתפתחות האדם, הובילה את המחקר שבו השתתפו גם ד"ר ארנה זגורי-שרון מרייכמן וד"ר סונדרה תורגמן ואושרית וגננסקי מבר אילן.

פרופ' פלדמן, המנהלת את המרכז לחקר המוח והתפתחות האדם באוניברסיטת רייכמן, אמרה: "ממצא חדש נוסף ומעניין במחקר הוא שבני הנוער שאובחנו עם PTSD לא הראו סנכרון מקרוביאלי עם האם, לעומת הסינכרון המיקרוביאלי שנצפה בין אמהות וילדים שלא היו חשופים לטראומה או בין ילדים חסינים ואמהותיהם. סנכרון מיקרוביאלי אם-ילד הוא טבעי לאור העובדה שהתינוק מקבל את המיקרוביום שלו מהאם כשהוא עובר בתעלת הלידה, והאם והילד חיים באותה סביבה".

לדבריה, "חוסר ההתאמה שבין אוכלוסיית החיידקים של הילד עם PTSD  ואמו משקף את חווית הבדידות הקיומית של הסובלים מפוסט-טראומה, חוויה הקיימת אפילו ברמת החיידקים אותם הם נושאים על גופם, שאמורה להקיף אותם בשכבה של בריאות, חוסן והגנה ולהתאים אותם לאקולוגיה בה הם חיים".

לבסוף, אספקט ייחודי של המחקר בתחום המיקרוביום והתחלואה הנפשית הוא התיקוף על ידי מודלים של בעלי חיים, שלא נעשה עד כה.  נראה כי עכברים נטולי מיקרוביום (germ free mice) שהושתלה להם צואה של ילדים עם PTSD הראו התנהגות חרדתית, לדוגמה ב-Y-MAZE, לעומת עכברים שהושתלה להם הצואה של ילדים חסינים והראו התנהגות נורמטיבית.

פרופ' פלדמן: "הממצאים שלנו מראים כי הפרופיל המקרוביאלי הוא אחד הגורמים לתחלואה הפוסט-טראומטית ומשרטטים את הפרופיל הקשור בחוסן בעקבות חשיפה לטראומה. הממצאים יכולים לשמש בסיס לבנית טיפולים ממוקדי מיקרוביום".

במחקר השתתפו שלש מעבדות: המרכז לחקר המוח והתפתחות האדם באוניברסיטת רייכמן, המעבדה לחקר המיקרוביום בראשות פרופ' עמרי קורן בבית ספר לרפואה בצפת והמעבדה למתמטיקה שימושית בראשות פרופ' יורם לוזון במרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן.