ברגע שאחרון הלוחמים יעזוב את אדמת רצועת עזה, כשאבק הטנקים ישקע על חורבות שג'אעייה וחאן יונס ומטחי הטילים לעבר ערי ישראל ייפסקו לחלוטין, יכה בנו צונאמי שלא היה כדוגמתו בתחום בריאות הנפש.
מניסיון העבר, בזמן מלחמה, כאשר מרחפת סכנה קיומית, המצוקות הנפשיות מודחקות פנימה והמערכת עוברת למצב הישרדותי. דוגמה לכך ניתן לראות במאבק משפחות החטופים. ברגעים הקשים בחייהן, רצים נציגי המשפחות בין אולפני החדשות, טסים לפגישות עם שועי עולם ומצליחים לשמור על איפוק. אולם, ברגע שמתקבלת הבשורה על שחרורו או לדאבון הלב על הירצחו של יקירם – הם יכולים להרשות לעצמם להתפרק.
למדנו לחיות לצד המלחמה, ועל הפגיעות בנפש מכסה כעת ערפל קרב. את קורבנות המלחמה הארורה אפשר למנות, את מספר הפצועים הזקוקים לשיקום ניתן לספור, את הנזק הכלכלי למשק ניתן לאמוד. אולם בשלב זה, את מימדי הפגיעה הנפשית אי אפשר להעריך. הניסיון שנצבר בעולם מלמד שכשהתותחים מפסיקים לרעום, פורץ משבר כלכלי, מגיע האבל על אלה שאינם עוד, ואז מתחיל המשבר האמיתי בבריאות הנפש.
רבבות נחשפו להתעללות הברוטלית ולאירועים הקשים
לפי מחקרים מהעולם שבדקו את ההשפעה של אסונות על אומות ועמים, כ-11% מהנשים ו-6% מהגברים יסבלו מפוסט טראומה. ואולם, לאירועי 7 באוקטובר מאפיינים ייחודיים.
בעוד שהמתקפה על מגדלי התאומים – פיגוע הטרור הגדול ביותר בתולדות ארה"ב – נמשכה שעות ספורות, הרי שמלחמת חרבות ברזל נמשכת כמעט שלושה חודשים והטראומה קיימת ונמשכת. בהשוואה של שני המקרים ביחס לגודל המדינה המותקפת, מספר הנרצחים ב-7 באוקטובר גדול פי 20 מזה של אסון התאומים. כשאנחנו נחשפים לסרטון שבו חטופים ישראלים קוראים "תצילו אותנו, אל תשליכוני לעת זיקנה", הפצע הלאומי מתקשה להגליד.
ב-7 באוקטובר היתה גם אכזריות שאין דומה לה. הפעולות הנפשעות של החמאס תועדו, צולמו והופצו במדיה החברתית ללא פילטרים. רבבות נחשפו בשידור חי להתעללות הברוטלית ולאירועים הקשים שמעורבים בהם תינוקות, קשישים, נשים צעירות, ניצולי שואה, נכים וחולים ועוד. הציבור מתקשה להתמודד עם סיטואציה שבה אזרחים תמימים, נשים, ילדים ותינוקות מובלים בכוח לתוך מנהרות החמאס ברצועה. ישראל מאופיינת כמדינה משפחתית, קהילתית ומסורתית ולכן קיימת הזדהות עם אלה הנאבקים למען קרוביהם בצורה שלא ניתן למצוא בארצות אחרות בעולם.
עלייה במספר הפניות של נפגעות תקיפה מינית
המימדים ההרסניים של הפגיעה הנפשית כתוצאה מאירועי 7 באוקטובר יצרו גם פגיעות במעגלי משנה. מחבלי החמאס פגעו מינית לא רק באותן נשים ומשפחותיהן, אלא גם בעשרות ואולי מאות של נשים שנפגעו בעברן מתקיפה מינית, שחוות עכשיו מחדש את הטראומה. הזוועות שנחשפו בשבועות האחרונים בתקשורת עוררו את החוויה הקשה, הייסורים והכאב שעברו אותן נשים. כמטפלים בבריאות הנפש, אנו עדים לעלייה משמעותית בפניות מצד נפגעות תקיפה מינית בשיעורים שלא הכרנו בעבר.
בנוסף לכך, השפעת המלחמה ניכרת גם על אלה שסובלים ממחלות נפש קשות, חולים הסובלים מסכיזופרניה וחולים הסובלים ממאניה דפרסיה. גם בימים כתיקונם הם לא זוכים לטיפול מספק ומיטבי בקהילה, ומאז המלחמה מצבם החמיר.
מערכת בריאות הנפש הציבורית מקופחת, מורעבת, סובלת ממחסור קבוע בתקנים, מתמודדת עם מחסור בכוח אדם, בשירותים ובנגישות אליהם. מגיפת הקורונה כמעט הביאה לקריסה של התחום, מאחר שהיא גרמה לעלייה משמעותית בצריכת שירותי בריאות הנפש ובמקביל החלישה את המערכת הציבורית. פסיכולוגים ופסיכיאטרים נהרו למערכת הפרטית בזמן שהתורים בשירות הציבורי רק התארכו. ל-7 באוקטובר הגיע מערך בריאות הנפש עם מחלקות רבות אשפוז שנסגרו, יותר מ-100% תפוסה, מחסור משווע במיטות ותת-תקצוב מתמשך.
אין לנו ברירה אלא להרחיב את ההיצע
בזירת אסון של אירוע רב נפגעים לא ניתן לטפל בכולם בעת ובעונה אחת, ולכן הפרקטיקה המקובלת היא לתת תחילה מענה רפואי לפצועים הקשים שניתן להציל, ולהותיר לסוף את אלה שסובלים מפציעות שטחיות. את המודל הזה צריך לאמץ גם בתחום בריאות הנפש: קיימת קבוצה גדולה של אנשים שעשויה להסתפק בטיפול פשוט, הכולל מספר פגישות מצומצם. במקרה הזה, אין צורך במטפל מיומן מתחום הטראומה, אבל עליו להיות בעל ידע בסיסי שעבר הכשרה מתאימה.
אין לנו ברירות מלבד הרחבת היצע המטפלים מחוץ לתחום בריאות הנפש ולאפשר לאחיות, לרופאי משפחה, ליועצות חינוכיות ועוד אוכלוסיות נוספות לתת מענה טיפולי עבור קבוצה זו, שזקוקה למענה.
לקבוצה שסובלת מפגיעה חמורה, שהיא קבוצה מצומצמת יותר, יינתן מענה באמצעות מומחי בריאות הנפש - פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטרים בעלי מיומנות גבוהה בתחום הטראומה.
בשבוע שעבר פתחנו, בסיוע תרומות, את מרפאת "אופק" לטראומה ומרפאת טיפול יום "אלומה" לנפגעות תקיפה מינית, במתחם אולימפיה שנמצא מחוץ לבית החולים גהה. למרבה הצער, היצע המטפלים הקיים אינו מספיק גם עבור אוכלוסיה זו ולכן יש צורך בהכשרה מהירה ומיידית של אנשי מקצוע נוספים. יש כמה גופים בישראל – כולל אצלנו בגהה – שהתחילו לקדם תוכניות לימוד והשתלמויות מסוג זה. בחודש הבא נשיק את מכללת "חיבורים" להוראת מקצועות הטיפול בטראומה, גם זה בכספי תרומה נדיבה.
מדינת ישראל השקיעה רבות בפיתוח של כיפת ברזל, בהקמת מכשולים תת קרקעיים ובאמצעי לחימה מתקדמים. כעת הגיע הזמן לטפל במערך בריאות הנפש, מפני שאנחנו הלוחמים הבאים. כשהחיילים ישובו משדה הקרב, כשהנפגעים יחלימו מפציעתם והתושבים המפונים יחזרו לביתם, אנחנו – אנשי בריאות הנפש – נמשיך לטפל לפחות בעשור הקרוב באלה שהטראומה של ארועי 7 באוקטובר לא נותנת להם מנוח.
הכותב, פרופ' גיל זלצמן, הוא מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה, ראש המועצה הלאומית למניעת אובדנות
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
