האם הרפואה הגינקולוגית בישראל מחויבת לבריאות המינית של האישה? זו השאלה שניסיתי להעלות בראיון שלי בהארץ. טענתי כי תפיסות מגדר מוטעות ומיושנות מובילות את תחום הרפואה הגינקולוגית בישראל והוא זקוק לניעור תיאורטי-מגדרי כדי להגיע למאה ה-21.
כסוציולוגית וחוקרת תרבות אני יודעת שתפיסות עומק שהחברה מקנה לנו מעצבות במידה רבה את המבט שלנו על העולם. החברה שלנו היא חברה בשינוי. התפיסות הפטריארכליות, שמעמידות את הגבר ואת הגבריות במרכז התרבות, עומדות החל משנות ה-50 של המאה הקודמת תחת ביקורת רצינית מצד תיאוריות פוסטמודרניות, וביניהן בעיקר מצד התיאוריות הפמיניסטית, הקווירית והפוסט-קולוניאלית. השינוי ניכר באופן שבו התרבות מתייחסת היום לנשים, למיעוטים אתניים ומגדריים ולבעלי מוגבלויות.
בעבר, הניגוד בין גבר לאישה, בין הלבן לשחור, בין ההטרוסקסואלי להומוסקסואלי ובין ה-able ל-disabled נתפס כמייצג מערכת ניגודים רחבה שבין הגבוה, הישר, הטוב, התרבותי והרציונלי, לבין הנמוך, העקום, הרע, הפראי והלא-רציונלי (Connell, 2020; Davis, 1997; Fanon, 2008; Ortner, 1972). מערכת הניגודים הזו עמדה בבסיס ההכפפה של נשים ושל מיעוטים אחרים ובבסיס ההצדקה למיקום החברתי העליון של הגברים הלבנים ההטרוסקסואלים.
התיאוריות הפוסטמודרניות פירקו את הסטרוקטורה הזו וטענו כי אינה נכונה. מדובר במערכת ייצוגים אינטרסנטית, שמשמשת בעיקר להצדקת עוולות וניצול של נשים ומיעוטים. אנחנו רואים את השינוי במשקפיים התרבותיות באופן שבו מדברים היום על האכזריות של האדם הלבן והניצול המתמשך של יבשת אפריקה, או באופן שבו מדברים על הדיכוי המגדרי שגברים מפעילים על נשים, בעבודה, במשפחה, במרחב הציבורי. גם הרפואה צריכה לנהל דיון על הנושאים האלה ולערוך חשבון נפש בנוגע ליחס שלה לנשים, לנשיות ולמיעוטים אחרים.
"הבעיה שאני נתקלתי בה כשנכנסתי לחדר הרופאים הגניקולוגים היא שההנאה שלי ממין פשוט לא עניינה אותם. הם רצו לדבר רק על הריון ולידה, דליפות שתן ועצירות, והתעלמו מהעובדה שהאיבר הזה הוא איבר המין שלי"
אחד המאפיינים החזקים ביותר של השליטה הגברית ארוכת השנים בתרבות היה הדחיקה של המיניות הנשית. מיניות האישה נתפסה כדבר פראי, שצריך להשתלט עליו, לכונן כללים, נורמות וחוקים שמיועדים להצניע ולהעלים אותו (Bourdieu, 2001). במסגרת התסביכים הפסיכולוגיים של גברים (Freud, 1964), ששלטו בתרבות, נשים לא נתפסות כמי שנהנות ממין, כלומר כבתולות-קדושות. ואם הן נהנות ממין, הן נתפסות כזונות-קדשות. המיניות הנשית והעונג של נשים ממין היו בעבר מושתקים, מודחקים, נושא שלא ראוי לדבר עליו, כאילו שהוא פוגע בערכה החברתי של האישה הנהנית (Kahalon et al., 2019).
כשהמיניות של האישה מושתקת, המיניות של הגבר ההטרוסקסואלי עוברת לקדמת הבמה, ובעיקר ההנאה שהוא שואב מהתבוננות באובייקט הנשי. כך הופכת האישה לאובייקט מיני. אישה לפי התפיסה המיני ההטרו-נורמטיבית נתפסת כמינית רק כשהיא אובייקט מיני, ולא כשהיא סובייקט מיני (Gervais, Holland, and Dodd, 2013; Sheff, 2005). מה ההבדל? אובייקט מיני הוא משהו שמסתכלים עליו לצורך הנאה מינית, סובייקט הוא מישהי שחווה בעצמה הנאה מינית.
תפיסה רפואית של אישה כאובייקט מיני תתמקד בנראות שלה, עד כמה היא שמנה או רזה, עד כמה איבר המין שלה קטן, גדול או מעוצב, עד כמה היא שעירה או חלקה. תפיסה רפואית של אישה כסובייקט מיני תתמקד בחוויה שלה – האם היא נהנית ממין, ממה היא נהנית וממה היא מעוניינת ליהנות, לא משנה באיזה גיל היא ולא משנה איך היא נראית.
האם הרפואה הגינקולוגית בישראל מחויבת לבריאות המינית הסובייקטיבית של האישה? האם יש לגינקולוגים בדיקות המסוגלות להעריך הנאה של נשים ממין? תפקוד אנטומי של איבר המין הנשי? בדיקות המסוגלות להעריך תפקוד עצבי של איבר המין הנשי? האם כשנכנסת אישה לחדר הבדיקות מעניינת את הרופאים השאלה עד כמה חיי המין שלה מספקים אותה ומה יכול להפריע לה? מי שבנקודה זו חושב לעצמו, שחיי מין מספקים הם רק עניין פסיכולוגי, טועה. יש למין בהחלט ממד פסיכולוגי, אבל נשים חדות הבחנה דיין כדי לדעת מתי בעיה בתפקוד אצלן היא פסיכולוגית ומתי מדובר בתפקוד לא תקין של הגוף, בדיוק כפי שכולנו יודעים להבחין בין עייפות בזמן ריצה שנובעת מחוסר מוטיבציה, לבין לאות שנובעת ממחלה. אנחנו מחוברות לגוף שלנו.
הבעיה שאני נתקלתי בה כשנכנסתי לחדר הרופאים הגינקולוגים היא שההנאה שלי ממין פשוט לא עניינה אותם. הם רצו לדבר רק על הריון ולידה, דליפות שתן ועצירות, והתעלמו מהעובדה שהאיבר הזה הוא איבר המין שלי. ניכרה גם בורות ביחס לאופן שבו נשים נהנות ממין. האם ייתכן שרופאים יגידו לנשים שהן נהנות רק מהדגדגן, ושהנרתיק הוא איבר מת מבחינה עצבית? נכון, חלק מהנשים נהנות מהדגדגן. חלק נהנות מצוואר הרחם. חלק נהנות מקירות הנרתיק כמקשה אחת, לחלק יש נקודת ג'י בקיר הקדמי או בקיר האחורי של הנרתיק, וחלק אוהבות חיכוך בעצם החיק.
ברפואת נשים אנחנו מצפות היום לקבל מידע מלא על הפרוצדורות שאנחנו עוברות, על התרופות שנרשמות לנו, על הבדיקות הצפויות ועל תהליכי שיקום מפרוצדורות גניקולוגיות. אנחנו רוצות לדעת את כל הסיכויים והסיכונים
ההנאה המינית כרוכה בהפניית תשומת לב, ולכן היא מאוד סובייקטיבית ואינדיווידואלית (אורשלימי, 2015). אולם, מעולם לא נשאלתי אצל רופא נשים איך אני נהנית ממין, ובהתאם, הן הפרוטוקול הרפואי שביקש לאבחן אותי כשהגעתי עם בעיה, והן הפרוטוקול הרפואי של ניתוח, לא בחנו את השאלה. כך, התעלמו הרופאים מהמצוקה שלי פעמיים: בפעם הראשונה בשלב האבחון, כשסבלתי מקרע ברקמות הנרתיק שהפריע ליחסי המין, ובפעם השנייה כשבוצע בגופי ניתוח, שהיתה לו השפעה ניכרת על העצבים והשרירים באזור הנרתיק, בלי להכין אותי לכך. בנסיבות כאלו ברור איך אבד לי האמון ברפואת הנשים.
אמון הוא מרכיב יסודי ברפואה. כסוציולוגית של המקצועות אני יכולה להעיד שאמון הוא מרכיב יסודי בכל שירות פרופסיונלי. אולם, השינוי החברתי שהוזכר לעיל, המעבר מהמודרניזם לפוסטמודרניזם, מהמאה ה-20 למאה ה-21, השפיע גם על החוזה החברתי בין המומחים לבין קהל לקוחותיהם. בדיוק כפי שהחוזה המשפחתי השתנה והסכמי התעסוקה השתנו (Bauman, 2000), כך גם ההסכם בין מומחה ללקוח השתנה. אם במאה ה-20 הפרופסיות, ובראשן הפרופסיה הרפואית, נהנו ממעמד מיוחד, עליון, בחברה, במאה ה-21 חלה שחיקה מתמדת במעמדם של מומחים (Eyal, 2019). הציבור הכללי לא מעוניין עוד במומחה יודע-כל, שמנסה להסתיר את העובדה שמומחיותו היא בסך-הכל סט של כלים להתמודד עם אי-ודאות. כך הדבר בכלכלה, כך הדבר בדת, וכך גם ברפואה.
רופאים.ות פטרנליסטים.ות שמעמידים.ות פני יודעי.ות-כל כבר לא זוכים לאהדה של המטופלות והמטופלים. חצי נחמה היא ההבנה שלא מדובר בשחיקה של מעמד מקצוע הרפואה. מדובר בשחיקה של המודל הפרופסיונלי כולו, אין כאן משהו ספציפי נגד רופאים. הפרופסיות כולן הופכות להיות יותר מחוברות, יותר תקשורתיות ויותר שירותיות ללקוחות מבעבר (Noordegraaf, 2020).
גם ברפואת נשים אנחנו מצפות היום לקבל מידע מלא על הפרוצדורות שאנחנו עוברות, על התרופות שנרשמות לנו, על הבדיקות הצפויות ועל תהליכי שיקום מפרוצדורות גניקולוגיות. אנחנו רוצות לדעת את כל הסיכויים והסיכונים, גם של ניתוח קיסרי, של ניתוחי ציסטה ומיומות וגם של פרוצדורות בחדרי לידה. אנחנו רוצות לראות מודלים, תרשימים, לשמוע על מחקרים, לקבל עלוני הסבר מפורטים. אנחנו מצפות להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות הרפואיות. לא ייתכן שרופאים חושבים שאין לנו תחושה באיברי המין שלנו, או שהם לא מבררים האם נעדיף ניתוח שמסכן את ההנאה המינית מאשר פגם אסתטי, האם אנחנו מעוניינות בתרופות מסרטנות, או האם אנחנו מעדיפות תינוק בריא על פני הבריאות שלנו.
ברפואת נשים האווירה הצה"לית, שכה רווחת במערכת הבריאות הישראלית, פשוט לא מתאימה. רופאים שמדברים לנשים בגסות רוח, שלא בודקים אישה במחזור, שלא דואגים להציג את עצמם למטופלות, שזורקים לחלל האוויר בדיחות מיזוגיניות, לא ישרדו במקצוע
רופאים טובים חייבים לקחת את הרצונות, סדרי העדיפויות, האמונות והתפיסות של המטופלת שעומדת מולם בחשבון, ולאפשר להן לקבל החלטות בריאות והחלטות אתיות בנוגע לגופן. חוק זכויות החולה מחייב זאת, וגם התפיסה של אישה כסובייקט תבוני.
להלן כמה הצעות שיצעידו את רפואת הנשים בישראל למאה ה-21: אפשר לשכור יועצות מגדר שיעזרו לכם בעיצוב חוויית משתמשת טובה בקליניקה ובמחלקות הנשים בבתי החולים: תאורה, כיסויים, חימום, אינטראקציה נעימה ומכבדת, ובמיוחד הימנעות מהטרדות מיניות והומור פוגעני. לא, לא מצחיק אותי כשרופא מרדים אומר לי לפני ניתוח, "מה את מפחדת, יש אנשים שעושים חתכים באיברים האלה לצורך הנאה סאדו מזוכיסטית", ואני מרגישה מוטרדת מינית כשאיש צוות חדר ניתוח בוחן אותי על מיטת הניתוחים כשאני עירומה, בוכייה, משותקת ברגליים ובהריון.
אפשר לעצב מחדש את כלי הבדיקה - הכיסא, הספקולום, האולטראסאונד. למשל, קולפוסקופיה הוא מכשיר בדיקה שפותח על ידי הנאצים, והעניין עם החומצה מצריך איזשהו עדכון. כדאי להכין עלונים ותרשימים להסברים על פרוצדורות. כדאי להכניס לפרוטוקול הטיפול תרופות להקלה על שרירי רצפת אגן דואבים. כדאי להקדיש מחשבה לאופן שבו ניתן לבדוק אישה בעמידה (רמז, עדיף חוויה דומה יותר למדידת שמלת כלה, מאשר לעמוד עם ידיים מורמות לצדדים כשהרופא בודק אותי, בסגנון האסירה והקצין).
אפשר לחשוב על פתרונות חדשים שאינם מכבידים על האישה למניעת הריון (למשל, קידום הפרוצדורה לקשירת צינוריות זרע אצל גברים), פתרונות שאינם הורמונליים לספק לחות לנשים בגיל התבונה (ראו לדוגמה את ההמצאה החדשנית של הסטארט אפ הישראלי המצליח Aquafit). אפשר לפתח מכשירי עיסוי שונים ותרופות ידידותיות למשתמשת, לא הורמונליות, להקלה בכאבי מחזור או בתנודות במצב הרוח שגורם ה-PMS.
כל זאת, לצד מחשבה כמובן איך לטפל בהורמונליות של גברים, הגורמת להם להתעמר בכפופים להם ולהיות מעורבים במאבקי כוח לא רציונליים. בהקשר זה, כדאי להפסיק עם הטון המיליטנטי בבתי החולים, הזולג גם לרפואה הפרטית. ברפואת נשים האווירה הצה"לית, שכה רווחת במערכת הבריאות הישראלית, פשוט לא מתאימה. רופאים שמדברים לנשים בגסות רוח ("לזה אני קורא 'רגל פה, רגל שם'"), שלא בודקים אישה במחזור, שלא דואגים להציג את עצמם למטופלות, שזורקים לחלל האוויר בדיחות מיזוגיניות, לא ישרדו במקצוע. הנשים מהדור הנוכחי יצלמו אתכם, יעלו לאינטרנט ויעשו מכם מם.
רופאי נשים שדואגים לנשים יקדמו סרטוני הדרכה על מהלך ניתוחים גינקולוגים וידאגו להכנה ולהגנה פסיכולוגית למטופלות בזמן ניתוח, ובמיוחד ידאגו לביטול העירום הארכאי בחדרי הניתוח וימצאו פתרונות לבוש מתאימים מבחינה רפואית למנותחות
אני מצפה מרופאי נשים גם לפעילות ציבורית רחבה למען נשים. רופאים שבריאות הנשים בראש מעייניהם יקדמו את המודעות למניעת הריון, לסקס בטוח ולבריאות רצפת האגן בבתי הספר, כפי שנהוג באירופה. רופאי נשים שאכפת להם מנשים יהיו בראש המאבק הציבורי באלימות נגד נשים ויתנדבו בקרב אוכלוסיות של מהגרות, פליטות ושורדות זנות (פגשתי רופאי נשים שעושים זאת, אני יודעת שזה אפשרי). רופאי נשים שאכפת להם מנשים יקדמו קמפיין ציבורי למען נשים דמנטיות ולמען סקס בגיל השלישי. רופאי נשים שאכפת להם מנשים ינהלו שיח ציבורי על המשמרת השנייה של נשים והשפעתה על הבריאות.
רופאי נשים שאכפת להם מנשים לא יקדמו את האופנה של ניתוחים אסתטיים מסיביים והסרת שיער ערווה. רופאי נשים שדואגים לנשים יקדמו, לעומת זאת, סרטוני הדרכה על מהלך ניתוחים גינקולוגים בבתי החולים וידאגו להכנה ולהגנה פסיכולוגית למטופלות בזמן ניתוח, ובמיוחד ידאגו לביטול העירום הארכאי בחדרי הניתוח וימצאו פתרונות לבוש מתאימים מבחינה רפואית למנותחות. רופאי נשים פמיניסטיים ידברו על מדינת רווחה במאבקם הצודק לתקנים ולתנאי עבודה הולמים, ולא על "התגייסות" או "מלחמה".
כפי שלא ייתכן רופא עיניים שלא מבין בראייה, כך לא ייתכן שרופאי הנשים לא מבינים בחוויות המיניות המגוונות של נשים
בהקשר זה, חשוב שרופאים ידעו שהם תחת ניטור פמיניסטי. לא נהיה מוכנות להסכין עוד עם מערכת שעקרונות ה-MeToo לא חלים בה. הרופאות, המתמחים, האחים, המזכירות וגם המטופלות שלכם, צופות בכם. בתוך עמנו אנו חיות, ואם אתם מטרידים מינית מתמחה או קולגה, או מדברים בצורה גסה ולא מכובדת על מטופל או מטופלת מורדמת, הדברים עוברים בארוחות הערב, בחדרי הכושר, במפגשי החברים, מאחד לשני, ומהשני לשנייה. אנחנו מדברות בינינו. אנחנו יודעות. אנחנו יודעות גם אם אתם נוגעים, חופנים, מחדירים ידיים או ממששים אישה בהרדמה. המהפכה הפמיניסטית הגיעה סוף סוף למערכת הבריאות הישראלית, ומעמדכם כרופאים מחייב אתכם לשמירה על נורמות ההתנהגות הקפדניות ביותר, שלכם ושל הקולגות שלכם.
והכי חשוב, הגיע הזמן שרפואת הנשים תפתח בדיקות לבחינת שביעות הרצון והרווחה של נשים ממין. כפי שלא ייתכן רופא עיניים שלא מבין בראייה, כך לא ייתכן שרופאי הנשים לא מבינים בחוויות המיניות המגוונות של נשים. לא, אם אני פתוחה, רטובה ונחדרת, זה לא אומר שאני נהנית, ואין למדוד כך תפקוד מיני תקין של האישה. גם הפטיש הכירורגי של "נרתיק קטן" לא משרת אותי כאישה; כדי לקיים יחסי מין עם זכר אנושי בוגר, צריך דווקא נרתיק גדול. ההנאה שלי לעתים כרוכה בחוויה עצבית של דגדוג וגירוי לכל אורכו של איבר המין שלי, ובהקרנה שלה לכל הגוף, לפטמות, לאצבעות הידיים והרגליים. הנאה מינית כרוכה גם ברטט וחיכוך של קירות הנרתיק ושל השפתיים (Irigaray, 1985) ובהרעדה של עמוד השדרה. לכן פגיעה - כן, גם של תפרים מיילדותיים וגם של ניתוח - בעצבוב הסנסורי והמוטורי בנרתיק ובוולבה תשפיע על ההנאה של האישה.
הנאה מינית של האישה עשויה להיות מלווה גם בהתכווצויות של הנרתיק ושל הרחם, וצריך לדבר עם נשים שעוברות ניתוח קיסרי, כריתת רחם וניתוחים בנרתיק על ההשפעה של ההתערבות הרפואית באורגזמות שלהן. תעשיות הפמטק והסקס-טק יכולות לסייע לרפואה בהקשר זה.
הרפואה הגינקולוגית בישראל לא מעודכנת בנורמות החברתיות המקובלות היום ביחס למגדר. יש לרופאים מה ללמוד ולאן להתקדם.
ביבליוגרפיה:
אורשלימי, ש. (2015). הטרוסקסואליות, כאב, התנגדות: חוויותיהן של נשים עם ויסטיבוליטיס, עבודת תזה לקבל תואר שני, התכנית ללימודי מגדר. רמת גן: אוניברסיטת בר אילן
Bauman, Z. (2013). Liquid modernity. John Wiley & Sons.
Bourdieu, P. (2001). Masculine domination. Stanford University Press.
Connell, R. W. (2020). Masculinities. Routledge.
Davis, L. J. (1997). Constructing normalcy. The disability studies reader, 3, 3-19.
Eyal, G. (2019). The crisis of expertise. John Wiley & Sons.
Fanon, F. (2008). Black skin, white masks. Grove press.
Freud, S., & Strachey, J. E. (1964). The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud.
Gervais, S. J., Holland, A. M., & Dodd, M. D. (2013). My eyes are up here: The nature of the objectifying gaze toward women. Sex Roles, 69(11), 557-570.
Irigaray, L. (1985). This sex which is not one. Cornell university press.
Kahalon, R., Bareket, O., Vial, A. C., Sassenhagen, N., Becker, J. C., & Shnabel, N. (2019). The Madonna-whore dichotomy is associated with patriarchy endorsement: evidence from Israel, the United States, and Germany. Psychology of Women Quarterly, 43(3), 348-367.
Noordegraaf, M. (2020). Protective or connective professionalism? How connected professionals can (still) act as autonomous and authoritative experts. Journal of Professions and Organization, 7(2), 205-223.
Ortner, S. B. (1972). Is female to male as nature is to culture? Feminist studies, 1(2), 5-31.
Sheff, E. (2005). Polyamorous women, sexual subjectivity and power. Journal of contemporary ethnography, 34(3), 251-283.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
