doctalk

"הרופאים נותנים לזה כל מיני שמות"

בפרק של DocTalk, הפודקאסט של הקהילה הרפואית בישראל, אומרת ד"ר אנה פדואה: "יש צורך דחוף להקנות כלים מעולם הנפש לרופאים המטפלים בנפגעי פגיעה מינית". מאיה רונן בשיחה עם מנהלת שירות תחלואות רצפת אגן ב"שמיר", המטפלת בשורדות פגיעה מינית

12.11.2020, 14:30

אחת מכל שלוש נשים נפגעת מפגיעה מינית כלשהי במהלך חייה. אחת מבין ארבע נשים ואחד מבין חמישה גברים היו קורבן לפגיעה מינית בילדותם. לפגיעה זו ישנן השלכות נרחבות בכלל תחומי החיים וקיימות השלכות בריאותיות ונפשיות רחבות היקף.

ד"ר אנה פדואה, רופאת נשים מומחית, מנהלת שירות תחלואות רצפת אגן במרכז הרפואי שמיר-אסף הרופא ואחת מיוזמות הקמת היפ"ם, החברה הישראלית לקידום אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית, שוחחה עם מאיה רונן על אופן הטיפול הרפואי בנפגעי פגיעה מינית. "יש צורך דחוף להקנות כלים מעולם הנפש לרופאים המטפלים בנפגעי פגיעה מינית", היא אומרת ומדגישה עד כמה שכיח המפגש בין רופאים בקהילה לנפגעי פגיעה מינית ואת אוזלת היד של הרופאים באין הכשרה מספקת בתחום.

היא מציינת את ההשלכות מרחיקות הלכת על בריאות הנפגעות והנפגעים, הכוללות נטייה מוגברת למחלות סומטיות ובעיות נפשיות ומתארת את דפוס השימוש של נפגעי ונפגעות פגיעה מינית בשירותי מערכת הבריאות. עוד היא מדגישה כי המפגש מול גורם מטפל מייצר הפעלה חוזרת של הפגיעה וכיצד נשים שעברו התעללות מינית עלולות להגיב במפגש מול גורם מטפל.

ד"ר אנה פדואה.

ד"ר אנה פדואה. "אנחנו כרופאים מקבלים כלים מאוד מוגדרים להתמודד עם מטופלים, שלא כוללים כלים מעולם הפסיכולוגיה והגוף-נפש"

קטע וידאו מהפודקאסט

"אין רופא שפוגש מטופלות בפגיעה מינית, שלא פוגש את הפוסט טראומה ואת הביטויים שלה", אומרת ד"ר פדואה. "לצערי, אנחנו המטפלים לא כל כך יודעים לזהות מה רואים. קוראים לזה בכל מיני שמות, מתייגים בקלות. זה אותם המטופלות והמטופלים שאנחנו מבינים שהולכים להוציא מאיתנו הרבה אנרגיות. זה מפגש טעון ובעייתי שיש בו הרבה פוטנציאל לנזק, לשני הצדדים".

"זה כמעט בלתי אפשרי שרופא לא יפגוש ברמה היומיומית מטופלים שחוו פגיעה מינית. יש דגלים אדומים לזיהוי, כמו מטופלות שסובלות מהמתנה בתור - לפעמים יש משהו מאחורי חוסר הסבלנות, לפעמים יש בעיה עם האמנזיה"

על ההשלכות ארוכות הטווח של הפגיעות המיניות, היא אומרת: "יש מצבים רפואיים שמופיעים אחרי אירועים טראומטיים בילדות. למשל, כאב כרוני - בעיקר אם יש יותר מתסמונת אחת; תסמינים סומטיים פונקציונליים שאנו פוגשים במרפאות ואין להם הסבר - תסמונת מעי רגיז למשל; לפעמים תסמונות של פגיעות באיברים שחוו את הטראומה, למשל באגן, וכשאנחנו מתחילים לחפש ומוצאים משהו, עלול להיות מצב של התערבות יתרה כששאלות בסיסיות לא נשאלות.

"הדברים האלה משאירים אימפקט עצום על הבריאות ויש על כך ספרות רבה. השאלות לא נשאלות כי אנחנו כרופאים מקבלים כלים מאוד מוגדרים להתמודד עם מטופלים, שלא כוללים כלים מעולם הפסיכולוגיה והגוף-נפש", היא מדגישה.

"אנחנו המטפלים צריכים לשאול באופן יזום. אנשים לא משתפים בתחושות שלהם. מטופלות לפעמים מופתעות כשאני למשל שואלת אותן אם הן נוטות לבצע דיסוציאציה בעת בדיקה גינקולוגית. חלק מהן שמחות שאני שואלת. יש כאלו שיעדיפו דווקא להתנתק"

ד"ר פדואה מדברת על הצורך להרחיב את הכשרת הרופאים בתחום זה. "זה לא נכון להעביר את הכדור לעובדת הסוציאלית. לדעתי, יש צורך דחוף וקריטי בהקניית כלים כאלה למי שעוסק ברפואה. ברור שיש רופאים שבאים עם זה מהבית, עם הרגישות והאינטואיציות, אבל זה לא מספיק. היום המוסדות האוניברסיטאיים כבר מבינים שיש צורך להרחיב את ההכשרה בנושאים אלה ולא לשלוח מטפלים צעירים שייצרו נזק במטופלים שלהם. אף אחד לא רוצה לייצר נזק. חלק מההכשרה זה לתת כלים שיודעים לטפל בטראומה וכך בסופו של דבר חוסכים זמן וכסף למערכת הבריאות".

ד"ר פדואה משתפת מהפרקטיקה הטיפולית ומסבירה כי "אנחנו המטפלים צריכים לשאול באופן יזום. אנשים לא משתפים בתחושות שלהם. מטופלות לפעמים מופתעות כשאני למשל שואלת אותן אם הן נוטות לבצע דיסוציאציה בעת בדיקה גינקולוגית. חלק מהן שמחות שאני שואלת. יש כאלו שיעדיפו דווקא להתנתק כמנגנון הגנה וחלק ירצו שאחזיר אותן לסיטואציה הטובה שאנחנו נמצאים בה ואזכיר להן איפה אנו נמצאות.

"הכי חשוב זה פשוט לשאול את המטופלים. הם בדרך כלל כבר חוו דבר או שניים, הם יודעים מה הטריגר שלהם. לפעמים כשאני חשה שהן לא מספרות, אני מבררת ואז אני מחליטה מה הרגע הנכון לבצע חשיפה כזו. ואז כשהן משתפות, אני מעריכה את זה, כי זה מראה אמון. לפעמים, עצם שאלת השאלה אולי מאפשרת להאמין, ואז השאלה הבאה - איך את חווה את הביקור שלך פה? איך נוכל לעשות זאת יותר קל? ואני אתאים עצמי לצרכים שלה. הדבר הזה מאוד מרגיע. אנחנו באינטראקציה, לא בהתערבות. לפעמים אפשר אפילו להחליט לדחות את הבדיקה עצמה לביקור הבא".

לדבריה, "זה כמעט בלתי אפשרי שרופא לא יפגוש מטופלים שחוו פגיעה מינית, ברמה יומיומית. יש הרבה דגלים אדומים לזיהוי וניתן לתאר אותם לפי השלבים של מפגש רפואי, כמו מטופלות שסובלות מהמתנה בתור לבדיקה - לפעמים יש משהו מאחורי חוסר הסבלנות; לפעמים יש בעיה עם האמנזיה. אני", היא אומרת, "כבר למדתי להציג עצמי - יצירת קשר עין, חיוך, לעשות אינטרו, להגיד משפט שנותן כיוון למה הולכים לעשות עכשיו. אם זה לא מתקיים, זה יוצר סטרס מאוד גדול".

ד"ר פדואה, ממקימות היפ"מ - החברה לטיפול ומניעה של פגיעה מינית, מספרת על היוזמה: "היה לנו כנס הקמה מדהים של היפ"ם. ראינו את הצורך בדבר הזה. הדורות הצעירים של המטפלים נחשפים הרבה יותר דרך התקשורת ודרך המודעות לכך. יש גם ותיקים שמחכים כבר שנים שיקרה משהו ואנחנו מחבקים את כולם שיצטרפו אלינו. אחד הדברים החשובים זה להיות דור של מנטורים, שמגדלים דור שיכול להמשיך ללמד, והדבר הזה לאט לאט ישתפר".

לו"ז האזנה:

11:47 Do's and don’t's למטפל

14:50 הפעלה חוזרת של חוויית הפגיעה אצל מטופלות

20:34 פוסט טראומה והימנעות מפנייה לטיפול

24:50 תת דיווח ואיתור נפגעים במערכת הבריאות

25:41 "דגלים אדומים"

29:39 היפ"מ - החברה לטיפול ומניעה של פגיעה מינית

42:00 תכניות לעתיד

ראיינה: מאיה רונן

התכנית הוקלטה באולפני SPS

נושאים קשורים:  ד"ר אנה פדואה,  פגיעה מינית,  doctalk,  פודקאסט
תגובות
 
אנונימי/ת
14.11.2020, 00:22

יוזמה מבורכת. סוף סוף מתייחסים באחריות וברצינות חנושא החשוב הזה גם בממסד הרפואי.

15.11.2020, 22:22

יוזמה מצוינת. שמחה שבתי החולים הפסיכיאטרים כבר הקימו את מערך הטיפול לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית מתוך הבנת מורכבות הבעיה.