בחירה ובחירות

הצהרת ליסבון של ההסתדרות הרפואית העולמית משנת 1981 קבעה כי "לחולה הזכות לבחור באופן חופשי את רופאו ולהחליף את הרופא בבית החולים או במוסד בריאות אחר, בין במגזר הציבורי ובין במגזר הפרטי". דו"ח ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, על מצב הרפואה בישראל, משבח את הרפואה הראשונית, אך קובע כי נחוץ שיפור במערכת האשפוז, וכי יש לאפשר תחרות וחופש בחירה בין בתי החולים.

הסיבות לפער בין מערכת הרפואה הראשונית למערכת האשפוז הן כלכליות, בין היתר. מאז ראשית ימי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל התפתחו בה שירותים רפואיים לתפארת. מערכת רפואית זו התמסדה עם קום המדינה ויכולנו להתגאות בפריסה, בזמינות, במצוינות ובשוויוניות של השירותים הרפואיים, לפחות עד שנחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995. באופן פרדוקסלי, מאז שנחקק החוק, החל תהליך של כרסום בשוויון ובאיכות של שירותי הבריאות.

מרגע שכורסם מנגנון המימון של חוק הבריאות הממלכתי בחוק ההסדרים 1996, נגרעו מדי שנה ממערכת הבריאות סכומים הנאמדים במיליארדי שקלים, בשל התאמות חסר של גידול האוכלוסייה והזדקנותה. ההוצאה הציבורית לבריאות ירדה מכ-70% בשנת 1995, לפחות מ-60% כיום, וההוצאה הפרטית עלתה מכ-30%, ליותר מ-40% כיום. מספר מיטות האשפוז ירד בתקופה זו מ-2.5 מיטות לכל אלף נפש, ל-1.9 בלבד. לשם השוואה, במדינות ה-OECD הממוצע הוא כ-3 מיטות אשפוז לכל אלף נפש. לכן אין להתפלא ששיעור התפוסה הממוצע במחלקות הפנימיות בישראל מתקרב ל-100%, בהשוואה לכ-70% במדינות מערביות שאליהן אנו רוצים להידמות.

הפיכת שירותי האשפוז הציבוריים לפחות אטרקטיביים בשל הצפיפות והתורים הארוכים, גורמת לכך שישראל היא משיאניות העולם בשיעור הרוכשים ביטוח רפואי נוסף מקופות החולים (כ-75%), או מחברות ביטוח (כ-30%). רבים אף מחזיקים בשני סוגי הביטוחים.

שיעור גבוה כל כך של אנשים המחזיקים בביטוח בריאות נוסף (בתמורה לשישה מיליארד שקלים מדי שנה) נובע מהצורך הבסיסי של האדם להיות שותף מלא לבחירת הטיפול הרפואי בו, הרופא המטפל ומקום הטיפול. דבר זה מתאפשר רק לבעלי הביטוחים המשלימים והפרטיים. ואולם, לעתים קרובות חופש הבחירה הוא רק למראית עין. כאשר רוצה האזרח לממש את הביטוח באחד ממוסדות הרפואה הציבורית, הוא נתקל בסירוב, שכן לפי האותיות הקטנות בפוליסה, הוא יכול לממש את זכות הבחירה במסגרת פרטית בלבד. למעשה, אדם הנזקק לניתוח מוגבל ביכולתו לבחור את המנתח ואת מקום הניתוח, אלא אם יפנה למערכת הפרטית.

בשעה שבתקציב המדינה אחרי הבחירות צפויות גזירות קשות, ממשלת ישראל לא טורחת להתקין תקנות שיאפשרו לאזרחי המדינה לממש את זכותם הבסיסית לבחור את מקום הטיפול ואת הרופא המטפל. המדינה חוסמת בפני מערכת הבריאות הציבורית את הגישה לאותם שישה מיליארד שקלים, שהם חלק מההוצאה הלאומית לבריאות, ומפנה אותם למערכת הפרטית בלבד.

בעת הזאת, כאשר הבחירות בפתח, ראוי שמצב מערכת הבריאות יהיה בין הנושאים העיקריים במצען של המפלגות המבקשות מאתנו אמון. יש לעצור את התהליך ההולך ומתעצם של כרסום זכויותינו הבסיסיות.

*פורסם לראשונה ב"הארץ"