לאחרונה פורסם בכתב העת Annals of the Rheumatic Diseases, מחקר שניסה לקבוע האם ערך ה-BMIי(body mass index) ורמות האדיפוקין מזהים חולים בדלקת מפרקים שגרונית בעלי הסבירות הגבוהה ביותר להרוויח מהתחלת טיפול במעכבי TNFי(tumour necrosis factor), לאחר תגובה לא מספקת לטיפול במתוטרקסט.
עוד בעניין דומה
המחקר הוא ניתוח משני של המחקרים RACATי(Rheumatoid Arthritis Comparison of Active Treatments) ו-TEAR. שני המחקרים השוו אסטרטגיות טיפול הכוללות תרופות DMARDי(disease-modifying anti-rheumatic drugs) קונבנציונליות (טיפול משולש) מול טיפול עם אתאנרספט בשילוב עם מתוטרקסט. בנוסף, החוקרים השוו את שיעור התגובה בטיפול עם מעכבי TNF מול טיפול משולש בקרב חולים עם BMI שונה. רמות האדיפוקינים נמדדו בתחילת המחקר, והקשר לתגובה לטיפול נבדק באמצעות ניתוח רגרסיה, בהתאמה לגיל, מין, BMI ורמת פעילות מחלה בסיסית.
לפי מחקר ה-RACAT, שכלל 306 חולים, משתתפים במשקל תקין או בתת-משקל נטו להרוויח יותר מטיפול עם מעכבי TNF לעומת הטיפול המשולש, עם שינוי גבוה יותר בציון פעילות המחלה ב-28 מפרקים, ועם ציון ACR20י(American College of Rheumatology 20) גבוה יותר (ACR20:י64% מול 23%; p=0.001). לעומת זאת, לחולים בעודף משקל או עם השמנת יתר הייתה תגובה דומה למעכבי TNF ולטיפול המשולש (p=0.001). באופן דומה, דפוסים צנועים יותר נצפו במחקר ה-TEAR, שכלל 601 משתתפים (ACR20:י67% מול 52%; p=0.005). כמו כן, רמת האדיפוקין, שנמדדה במחקר ה-RACAT וקשורה לרמות שומן נמוכות יותר, חזתה גם היא תגובה טובה יותר למעכבי TNF (ACR20:י58% מול 37%; p=0.01), עם מודל מדויק יותר בהשוואה לזה הכולל BMI בלבד.
החוקרים סיכמו כי BMI נמוך יותר ועדות לרמות שומן נמוכות יותר בהתבסס על רמות האדיפוקין, היו מקושרים לתגובה טובה יותר למעכבי TNFi בהשוואה לטיפול המשולש. לעומת זאת, לא היה הבדל בין הטיפולים בקרב משתתפים הסובלים מעודף משקל או מהשמנת יתר. תוצאות אלו תומכות בכך שמעכבי TNF הם טיפולים חשובים במיוחד בקרב מטופלים במשקל תקין או בתת-משקל, עם השלכות על החלטות קליניות ועל תכנון ניסויים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
