אנשים המחלימים מ-COVID-19 סובלים מקרישיות יתר ופגיעה באנדותל לתקופה של עד ארבעה חודשים לאחר סיום המחלה. במחקר זה החוקרים בחנו את הפרופיל ההמוסטטי, האנדותליאלי והדלקתי של 39 מחלימים מ-COVID-19 בתקופה של עד 16 חודשים מההחלמה. ערכים אלו הושוו לקבוצת מקרי ביקורת בריאים (n=124).
עוד בעניין דומה
39 הנבדקים (71.8% זכרים, גיל חציוני של 43 שנים) נבדקו כעבור משך ממוצע של 12.7±3.6 חודשים מאז ההחלמה מקורונה. תוצאות המחקר הדגימו כי מטופל אחד ללא גורמי סיכון קרדיווסקולריים קודמים סבל מאיסכמיה לגפה בעקבות התחלואה בקורונה. כמו כן, הודגמו רמות מוגברות של די-דימר ופקטור VIII עבור 17.9% (7/39) ו-48.7% (19/39) מהנבדקים שהחלימו מקורונה, בהתאמה. בערכי הדי-דימר נצפתה עלייה חציונית ב-FEUי(fibrinogen-equivalent units) של 0.34 מק"ג/מ"ל (טווח בין-רבעוני של 0.28-0.46; p<0.001) וברמות פקטור VIII של 150% (טווח בין-רבעוני של 171-203; p=0.004), בהשוואה לערכים בקבוצת מקרי הביקורת. בקרב המחלימים, הערכה של ייצור תרומבין (Thromboscreen) הדגימה פוטנציאל ייצור אנדוגני של תרומבין (endogenous thrombin potential - ETP) חציוני גבוה יותר שעמד על 1,352 ננומול x דקה (טווח בין-רבעוני של 1152-1490; p=0.002) עם ערך מירבי חציוני גבוה יותר שעמד על 221.4 ננומול (טווח בין-רבעוני של 170.2-280.4; p=0.01) ועיכוב בזמן ההשהיה של 2.4 דקות (טווח בין-רבעוני של 1.42-2.97; p=0.0002), בהשוואה לקבוצת מקרי הביקורת.
בנוסף, נצפתה עליה בערכי אנטיגן לפקטור וון-וויליברנד (vWF:Ag) וחלבון ICAM-1 בעבור 17.9% (7/39) ו-7.7% (3/39) מהמחלימים, בהתאמה, כאשר הודגם חציון גבוה יותר של vWF:Ag שעמד על 117% (טווח בין-רבעוני של 86-154; p=0.02) ושל ICAM-1 שעמד על 54.1 נ"ג/מ"ל (טווח בין-רבעוני של 43.8-64.1; p=0.004), בהשוואה לקבוצת מקרי הביקורת. עוד נראתה עלייה בריכוז IL-6 בקרב 35.9% (14/39) מהמחלימים עם ערך חציוני גבוה יותר של 1.5 פ"ג/מ"ל (טווח בין-רבעוני של 0.6-3.0; p=0.004), בהשוואה לקבוצת מקרי הביקורת. ניתוח תתי קבוצות בריבוד לפי חומרת המחלה ומצב ההתחסנות טרם הזיהום עם SARS-CoV-2 לא הדגימו הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית.
מסקנת החוקרים הייתה כי עבור חלק מהמחלימים מ-COVID-19 ניתן לזהות מצב של קרישיות יתר, תפקוד לקוי של האנדותל ודלקת, גם כעבור שנה מההחלמה.
מקור: