השבוע פירסמו בתקשורת הישראלית חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן, כי "57% מהאסירים סובלים מהפרעות קשב וריכוז". עובדה זו אינה חדשה וידועה מזה מספר שנים. פורסמו על אודותיה מספר מחקרים שפרסמתי אותם בזמנו באתרי. יתר על כן, עוד קודם לכן ומזה כעשור, שאני מתריע ללא הפסק - בכינוסים רפואיים, בהרצאות לסטודנטים לרפואה, בסדנאות רופאים, בהדרכה וסטאג' במרפאתי לרופאים מתמחים בתחום זה ובפרסום מאמרים באתרי - בכיוון זה: ילדים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות קשה/חמורה (ADHD), אשר אינם מטופלים בטיפול רפואי משולב (פסיכולוגי- התנהגותי ותרופתי), הפרעתם עלולה להחמיר להתמכרויות, עבריינות, אלימות, וכליאה בבית-סוהר.

לכן, המלצתי בהתמדה, שעל המוסדות הממלכתיים, מערכת החינוך, הבריאות והרווחה להירתם במשותף כדי לטפל בבני נוער אלה. לאתרם ולאבחנם, ולטפל בהם במסגרות חינוך ובריאות ייעודיות להם. למען הנערים ומשפחותיהם, וטובת הציבור ועתיד המדינה, ולצמצום פערים חברתיים אקדמיים. אולם דבר לא נעשה עד היום, ותוצאות גרועות ניכרות בכול.

מחדליהם של מוסדות המדינה, החינוך, הבריאות והרווחה, גורמים לכך שמתמידים הפערים חברתיים-כלכליים בין שכבות שונות בחברה, שמובילים לרגשות קשות של קיפוח עדתי, ולקיטוב קיצוני בעם, ומכאן הדרך קצרה להידרדרות בני הנוער.

הבעיה העיקרית היא אצל בני נוער שיש להם הפרעת קשב והיפראקטיביות קשה (ADHD), שנלוות לה הפרעה נפשית או מספר הפרעות כמו: מרדנות מתריסה, התנהגותיות, חרדה ודיכאון, אובססיה כפייתית, ביפולר, אוטיזם, טורט, פרדר ווילי, התמכרויות לאלכוהול עישון וסמים, אלימות ועבריינות. שכיחות ADHD חמורה כזו (דרגות חומרה G, F, E, D, ראה טבלת סיווג שלי ל-ADHD הרצ"ב) בקרב ילדים ובני נוער הוערכה על ידי ב-4% עד 5% מקרב כלל ילדי ישראל.

ילדים אלה, עם ADHD קשה, נבדלים לחלוטין מילדים ובני נוער המאובחנים עם אותה אבחנת ADHD, אשר הפרעתם בדרגות חומרה גבולית-קלה (בטבלה דרגות C, B, A), מאופיינת בפגיעה תפקודית ברגש, חברה, התנהלות, וביחוד בלימודים. שכיחות הילדים המאובחנים כיום בהפרעה קלה מוערך על ידי ב-11% עד 15% מכלל הילדים בארץ. קבוצת ילדים זו רובה נזקקת לטיפול חינוכי (מסגרת לימודים מתאימה) וטיפול רגשי פסיכולוגי התנהגותי, ולרובם אין צורך בטיפול תרופתי.

Antebi ADHD Classification 2016

קבוצת ילדים זו נמצאת בסיכון מופחת להיגרר לאלימות ולהיכנס לבית-סוהר, מאשר ילדים עם ADHD קשה. אולם, הם עוברים תהליך כזה, שמכיוון שאינם לומדים, הם לא משכילים, לא רוכשים מקצוע, אינם משיגים עבודה, מצבם הסוציו-כלכלי גרוע, ואזי הם נגררים, בלית ברירות אחרות, לדרך יחידה עבורם המובילה לעבריינות וכליאה בבית-סוהר.

כאמור, לרוב הילדים המאובחנים ADHD יש הפרעה גבולית-קלה (11%- 15% מתוך 20%-15% ילדי ADHD בארץ), שהטיפול בהם נחל עד כה כישלון מוחלט של מערכת החינוך. ילדים אלה בעיקרם עם קשיי/לקויות למידה ולא הפרעת קשב התנהגותית, ובמקום שמערכת החינוך תקצה ותאפשר להם מסגרות לימודיות התואמות להם, בתי-ספר שולחים אותם לאבחון ADHD (בדר"כ לבדיקה ממוחשבת, המיותרת לגמרי) בציפיה שיאובחנו עם הפרעות קשב ויקבלו טיפול תרופתי.

משמעות הדבר, שבארצנו המתקדמת, המענה לכשלון מערכת החינוך לטפל בילדים עם קשיי למידה הוא טיפול תרופתי.

כל התרעותיי ומאמציי לשנות מצב קלוקל זה העלו חרס. בעיר בה אני מנהל מרפאת קשב עם אלפי ילדים, ומכיר אותה היטב, ונחשף לכשלים נוראים של מערכת החינוך בה. דוגמא שאני נתקל בה יום יום במרפאתי, כאשר הורים טוענים כי "בית ספר לא נותן עזרה בלימודים לילדים המצויים בפער לימודי של שנה אחת, אלא רק אחרי שהם מצויים בפער לימודי של שנתיים!" לא יאומן, אבל זו המציאות המרה.

בעבר נקטתי ביוזמה אישית ספציפית, ופניתי לפני 7 שנים (אוגוסט 2009) לראש העיר, עם תכנית אסטרטגית ומעשית, להקמה ולהפעלת מסגרות לימודיות לילדים עם קשיי/לקויות למידה, כמו הארכת לימודיהם הספציפיים בבית-ספר עד שעה 17:00 כולל מתן ארוחת צהריים חינם. טענתי שלעירייה אין בעיה כספית (היא בין העשירות בארץ), ויש ביכולתה הכספית להרים בנקל פרויקט ייחודי זה, והדגשתי שהצלחת הפרויקט תשמש דוגמא ומופת לערים נוספות בארץ. נשלחתי להתדיין בנושא עם פוליטיקאים במועצת העיר, ואז הבנתי שזה לא מעניין. יותר מרשים, שהעיריות מוציאות מיליוני שקלים בשנה על רכישת שחקני כדור-סל, ו"חגיגות" ראוותניות של הופעות אמנים בכיכרות העיר, שבעיניהן זה מה שמרשים את התושבים, ואילו חינוך הילדים נדחק לשוליים.

ראוי לקחת לדוגמא את מערכות החינוך במדינות סקנדינביה, שם שכיחות הילדים המאובחנים ADHD הינה רק 2%-5%, ואילו יתר 15%-10% הילדים שמאובחנים בארץ עם ADHD, בעוד בעייתם העיקרית מוגדרת כלקויות למידה, מטופלים בסקנדינביה בהצלחה מרובה במסגרות חינוך מתאימות.

מחד גיסא, מרבית הילדים עם ADHD קשה, שאינם מקבלים טיפול רפואי משולב פסיכולוגי-התנהגותי ותרופתי, הינם משכבות סוציו-כלכליות נמוכות, שהפרעתם מחמירה להתמכרויות, עבריינות, אלימות, וכליאה בבית-סוהר, ולכן הם מהווים את רוב האסירים בבתי-סוהר. מאידך, ילדים מאובחנים ADHD גבולי-קל שעיקרם קשיי/לקויות למידה, וכאלה ממשפחות חלשות שמערכת החינוך לא מקצה ולא מאפשרת להם מסגרות לימודיות התואמות להם, ולכן אינם לומדים, ועתידם כלא משכילים, ללא מקצוע, וללא עבודה, ומצבם הסוציו-כלכלי יהיה גרוע, ואז נגררים בלית ברירה אחרת, לדרך יחידה עבורם המובילה לעבריינות וכליאה בבית-סוהר. ואילו ילדים עם לקויות למידה ממשפחות מבוססות שיש ביכולתן להעניק שעורי לימוד פרטיים, מתקדמים בלימודיהם עם העזרה, ואינם מדרדרים לעבריינות כמו עמיתיהם משכבות סוציו-כלכליות נמוכות.

לסיכום, עלינו בארץ לשנות את גישת החינוך לילדים כאלה, אחרת פערים חברתיים-כלכליים בין שכבות אוכולסייה שונות יגדלו ויתמידו מדור לדור, והשסע החברתי בעם ורגשות הקיפוח יעמיקו ויתעצמו יותר. כל עוד לא נשכיל לעצור תהליך זה, לא ניכלל בין מדינות הרווחה הנאורות, וגרוע מכך, העם במדינה ימשיך להיות משוסע וחלוק חברתית-כלכלית.