ישראל, ספורטאי בן 46, ללא בעיות נשימתיות, התלונן במשך תקופה ארוכה, של מעל כשנתיים ארוכות, על תסמינים רבים אשר לא קיבלו התייחסות ראויה. במקרה שלו, לא נעשה כל בירור או ניסיון להבין האם מתרחש אצלו תהליך כרוני המסביר את התמונה הקלינית שהלכה והתבהרה עם הופעת כל תסמין ותסמין.

אצל הרופא המטפל, נרשמה עבורו אבחנה של ירידה במשקל, אך ללא כל מאמץ לברר עוד על מה מדובר.

קיים הבדל משמעותי בין ירידה במשקל בחולה עם תיאבון תקין לבין ירידת משקל משנית עם חוסר תיאבון. במקרה הראשון, ניתן יהיה למצוא מחלות הפרמטובוליות אשר במסגרתן, גם אם החולה אוכל רגיל או אפילו יותר מן הרגיל, עדיין נרשמת ירידה במשקל. במקרה האחרון, יהיה שכיח למצוא ממאירות או סכרת או שורה ארוכה של מחלות נוספות, אפילו פסיכיאטריות.

במקרה של ישראל, הייתה זו בעיה בבלוטת התריס. פעילות יתר של בלוטה זו מאופיינת בתחושת רעב מוגברת, עד כדי אכילת יתר, יחד עם ירידה במשקל. השאלה הפשוטה, האם מדובר בירידה במשקל עקב חוסר תיאבון לבין ירידה במשקל עם תיאבון תקין או מוגבר לא נשאלה. שאלה פשוטה לא צורכת זמן או משאבים מיוחדים והתשובה לה הייתה יכולה כבר אז לכוון אל עבר בעיה בבלוטה.

שאלה נוספת שניתן לצפות מן הרופא הסביר כי ישאל ויבחן היא, האם קיימת היסטוריה משפחתית. אצל ישראל קיימים במשפחתו מספר לא קטן של אנשים הסובלים מבעיה בבלוטת התריס, מה שמצריך תשומת-לב כאשר החולה מתלונן על תסמין אופייני לפעילות חריגה של בלוטת התריס. גם נקודה זו לא בירר הרופא המטפל ובכך החלה שרשרת של טעויות קשות אשר השפיעו על חייו של ישראל רבות.

היי דוקטור, יש לי בעיה! מה עושים?

ישראל שלנו החל סדרת בדיקות מעבדה, ללא שום כיוון מדויק לקראת הוכחת אנמנזה מסוימת או קו כללי להפגת חשד ספציפי, הרופא ממש ירה לכל עבר – ללא שום שימת דגש על התוצאות שרמזו גם הן על הבעיה בבלוטה. התמונה הקלינית שראה לנגד עיניו הייתה מטושטשת לגמרי, אפילו את בדיקות הפוספטאזה האלקלית ודם סמוי בצואה, שהזמין, בין היתר, לא טרח לבדוק לעומק. ההתעלמות מבדיקות אלה, אשר יצאו לא תקינות, מהוות עדות להתרשלותו של הרופא.

גם כאשר עבר שוב על הבדיקות וטרח לעיין בתוצאותיהן, לא עלה בדעתו שישנן סיבות רבות, חוץ כבדיות לעליית אנזימי הכבד והתעלם לחלוטין מן הספרות הרפואית ומן האנמנזה המשפחתית של ישראל. כל זאת, למרות שירידה במשקל מתאימה לחלוטין לטירוטוקסיקוזיס וגם אנזימי הכבד עלולים להיות מוגברים במצב קליני זה. כל שעליו היה לעשות מבחינה רפואית היה זה לבקש עוד בדיקת דם אחת – TSH – וכמובן לעבור על תוצאותיה גם כן.

וכך איבד ישראל זמן יקר, חודשים שלמים של התרוצצויות בין בדיקה לבדיקה... תלונות חדשות צצו להן מדי כמה זמן, כגון, תחושת חוסר אוויר ומועקה; עצירות קשה במשך שבועות; בחילות ועוד. אך הרופא המטפל מתמיד בשיטתו ואינו בודק לעומק אף אחת מן התלונות הנוספות גם כן.

היי דוקטור, אני רעב! מה עושים?

ישראל מופנה לבדיקת סונר בטן, ובפענוח הבדיקה מציינים במפורש, הרגשת רעב קבועה. הרופא המטפל מציין זאת ברישומיו שלו, מבלי להתעכב על המשמעות הרפואית של הרגשת רעב קבועה ושוב מתעלם מן הקפיצות הלא סדירות של משקל גופו של ישראל – פעם עולה ופעם יורד בתדירות לא סבירה.

ושוב בדיקות, כי לא בדקנו מספיק – ישראל נשלח לסדרה נוספת של בדיקות מיותרות הכוללות, בין היתר, גסטרוסקופיה וקולונסקופיה, מבלי לעצור רגע ולנסות להבין את התמונה הכוללת. לא זו אף זו, הרופא איננו מסתפק בלטרטר את ישראל בביצוע בדיקות אין סוף, חלקן פולשניות ומעיקות, הוא גם שולף מן המותן אבחנות קליניות שגויות שלא היו ולא נבראו כגון מגוון דלקות כבד אשר נשללות כמובן בבדיקות להימצאות וירוסים – כאילו ישראל לא נבדק כבר מספיק.

היי דוקטור, עכשיו כבר ממש כואב לי! מה עושים?

לאחר שנתיים של התעלמות, החליט הרופא המטפל לבסוף להתחיל להקשיב לתסמינים שהופיעו אצל ישראל – לאחר הופעת תסמינים חדשים של כאבים בחזה – והבין כי מדובר בחולה טירוטוקסי קשה. משום מה הרופא החליט שמדובר באוטם חריף חודר (טרנסמורלי) בלב ושולח את ישראל לבית-חולים, כשכבר ידוע על תפקודי בלוטת תריס לא תקינים ואף מציין בדיקה גופנית שמצאה כביכול הגדלה של בלוטת התריס. שתי אבחנות אלה הופרכו בבית-החולים, לא אוטם ולא הגדלה של הבלוטה לאחר בדיקה אנדוקרינולוגית שתוצאותיה הגיעו לאחר 5 שבועות ארוכים.

גם בבית-החולים מתרשלים...

מחדל נוסף הוא התנהגות בית-החולים, ששחרר לביתו את ישראל יממה לאחר תחילת אשפוזו כאשר הוא במצב של טירוטקסיקוזיס, טכיקרדיה (דופק מואץ), כאבים תעוקתיים בחזה וממצאים פתולוגיים בא.ק.ג. לא זו אף זו, גם נרשם בתיעוד בית-החולים כי אין ספק שמדובר בחולה בסיכון גבוה עם תסמונת אנגינוטית קלאסית וממצאים בא.ק.ג. חרף זאת, ישראל לא מוצג בפני קרדיולוגים, לא נקבע צנטור, אפילו לא אלקטיבי, ותוך 24 שעות הוא משוחרר לביתו מבלי שום טיפול שמוענק לו.

מקובל לחשוב שטיפול והשגחה של פחות מיממה אינם נחשבים לרפואה טובה, שכן לא מדובר בפרק זמן המספיק להכרת החולה, הערכת מצבו ותגובתו לסוג ואופן הטיפול. הנחה מקובלת זו, נכונה אף עוד יותר כשמדובר בחולה בטירוטוקסיקוזיס קשה ביותר, לא מטופל ומוזנח תקופה ארוכה, הסובל במקביל מתסמונת אנגינוטית שהולכת ומחמירה.

הסיפור שאיננו נגמר

השתלשלות האירועים הרשלנית ממשיכה עוד רבות, כאשר ישראל חוזר לטיפולו המסור של רופא המשפחה, שאף הוא איננו פונה להתייעצות עם מומחה קרדיולוג או אנדוקרינולוג, ללא הפניה לשום יועץ וללא הפניה לצינטור.

וכך ישראל נותר ללא התייחסות רפואית הולמת עד אשר הגיע למצב של החייאה, בעת הגיעו לקופת-החולים, שוב, עם תלונות על לחץ בחזה.

הצוות של מד"א והצוות של טיפול נמרץ בבית-החולים מצליחים להחיות את ישראל ולייצב את מצבו. הוא מתאשפז בעקבות אוטם חריף של הלב והפרעת קצב חמורה כתוצאה מפרפור חדרים באותו יום שבו התמוטט, מבוצע בו צנטור – נתגלית מחלה חד כלית – הוא גם עובר שליפת טרומבוס מן העורק הכלילי והכנסת תומכן.

לאחר האירוע המרכזי, שזיכה את ישראל לבסוף באשפוז ארוך בבית-החולים, הופיעו אצלו גם טרומבוזה ורידית ברגליים, דיכוי מח העצם, אי-ספיקת לב והפרעות זכרון ושינה אשר ימשיכו ללוות אותו לאורך חייו.

לסיכום

את מהלך הבירור אפיינה שטחיות, בלבול, חוסר שיפוט קליני, חוסר ידע והבנה, חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וחוסר מוטיבציה. הן מצד הרופא הקהילתי והן מצד בית-החולים שקיבל אותו לראשונה. ישראל עבר סבל לא יתואר ותחלואה קשה אשר החמירה בעקבות שורת המחדלים, אשר כמעט הביאו לסיום חייו.

כיום, ישראל סובל מנכויות צמיתות הבאות לידי ביטוי בדיכוי מח העצם, הפרעות שינה וזכרון וצליעה לסירוגין בשל כאבים בשוקיים התחתונות, כתוצאה מאספקת דם לקויה. במצבו היום, ישראל מתקשה לעבוד ולתפקד באופן שוטף.