רויטל אשה בת 43 מצפון הארץ, סבלה מהשמנת יתר חולנית עם BMI41.5 אשר פנתה לקבלת טיפול ניתוחי בהשמנת היתר ממנה סבלה בשיטת השרוול (Sleeve Gastrectomy) בבית-החולים בצפון.

מהלך הניתוח בוצע בשיטה לפרוסקופית, קרי יצירת נקבים מועטים לצורך ביצוע הפרוצדורה, להבדיל מן השיטה הישנה של פתיחת הבטן לרווחה. הסיבוכים העיקריים אשר מלווים ניתוחים מסוג זה הינם דימומים באזור כריתת שרוול הקיבה הטבעי – אשר יכולים להופיע בשכיחות של כ-1%-10% מן הניתוחים; ודלף – ששכיחותו היא כ-2.5% מן הניתוחים, כאשר ב-90% ממקרים אלו מופיע הדלף בשליש העליון של שרוול הקיבה.

שיטות מרובות הופעלו על-מנת לצמצם למינימום סיבוכים מסכני חיים אלה. רוב השיטות למניעת סיבוכים אלה, חוץ מקיום שלבי הניתוח בצורה קפדנית, מבוססות על כיסוי שורת הסיכות אשר סוגרת את שרוול הקיבה עם חומרים שונים, דבקים ביולוגיים או תפירה נוספת מעל הסיכות. הקפדה יתרה ננקטת כאשר המנתח חותך את הקיבה עם מכשיר ה-Endo Gia, כפי שהתרחש במקרה זה, כאשר עליו מוטלת חובת הזהירות שלא להתקרב קירבה רבה מדי לתוחם נפח שרוול הקיבה.

תוחם זה, בנוי מצינור קשיח בקוטר של F38 ואם מכשיר ה-Endo Gia נצמד אליו מדי, כפי שתואר בדו"ח הניתוח במקרה זה, הרי שמופעל מתח רב מדי על הסיכות הסוגרות את שרוול הקיבה והסגירה שתתקבל לא תהיה הרמטית, עם אפשרות פתיחות שולי הקיבה תוך גרימת גם דימום וגם דלף, כפי שאירע בניתוח זה.

במקרה שלפנינו, לא הופעלה כל טכניקה נוספת על-מנת להפחית את היתכנות הדמום אשר פרץ בצורה משמעותית כבר ביום השני לאחר הניתוח והצריך מתן של 4 מנות דם למנותחת.

לא זו אף זו, שגם לאחר מתן אותן מנות דם, לא שבו ערכי ההמוגלובין לרמות הקודמות ליום הניתוח. יתרה מזאת, הופיעו גם בחילות והקאות, אשר אף הן לא העלו חשד אצל הצוות הרפואי לקיומה של בעיה כלשהי. אלה, הן אינדיקציה לבעיה נוספת ואף חמורה יותר – דלף בקו הסיכות בשרוול הקיבה.

רויטל שוחרה לביתה, שם המשיכה לסבול מכאבי בטן, בחילות והקאות, כמובן שתהיה, במצב שקיים חור בקיבה, באזור הניתוח.

דלף תוכן קיבה מעורב בדם הצטבר בגופה, עד אשר החולה נזקקה לאשפוז דחוף עם חום של 38.2 והקאות מרובות כשלושה שבועות לאחר הניתוח. במהלך האשפוז כעת, בוצעה הדמיה על-ידי טומוגרפיה ממוחשבת ונמצאה הצטברות נוזלים באזור דופן שרוול הקיבה, עם לחץ עליה. גם כעת, במהלך חריף זה, לא נתן הצוות הרפואי את דעתו על אפשרות לדלף משרוול הקיבה, אלא בוצע ניקוז נוזלים בלבד על-ידי הכנסת נקז למרכז הצטברות הנוזלים.

במהלך האשפוז, נוקזו כמויות גדולות של נוזל דמי, אך הנוזל לא נשלח למעבדה לזיהוי אנזים כגון עמילאז, אשר היה מעלה מיד חשד לדלף. גם כאשר בוצעה הדמיית ביקורת עם אולטרה-סאונד ונמצא אזור בקוטר 8 ס"מ לא נתן הצוות את דעתו לכך שייתכן וגורם אחר מזין את כמויות הנוזלים הגדולה – דלף ולא רק דמם.

הצוות הרפואי היה שבוי בקונספט של דמום בלבד ולא דלף עד כדי כך שבמכתב השחרור נרשמה אבחנה שגויה שלHematoma ולא של Abscess, דהיינו מורסה – אבחנה אשר הייתה מצביעה בוודאות על דלף. החולה שוחררה שוב לביתה ללא אבחנה נכונה וללא טיפול מתאים תוך סיכון חיים משמעותי.

במהלך שהותה בביתה, המשיכה לסבול מכאבי בטן והקאות. כשבוע לאחר שחרורה האחרון, שבה לבית-החולים משפחה קדושה, כאשר הפעם נוזל מרה ירוק נזל מסביב לנקז אשר בחלל הבטן באזור החור שבשרוול הקיבה. כעת, לבסוף, גם הצוות המנתח שוכנע כי מדובר בדלף משרוול הקיבה ורק אז בוצעה בדיקת גסטרוסקופיה, אשר הדגימה את החור, אמנם במרכז הקיבה ולא באזור הקרוב למפגש וושט הקיבה.

עם זאת, למרות הסבל הניכר של החולה, היא טופלה רק ב-TPN, דהיינו הזנה דרך ווריד, ולא בוצע כל צעד לקראת טיפול ייעודי לסגירת הנקב אשר בשרוול הקיב

רק לאחר עשרה ימי אשפוז, מלווים בסבל קשה, הופנתה החולה לבית-חולים אחר, אשר שם בוצעה גסטרוסקופיה נוספת, שהדגימה שני חורים בשרוול הקיבה. במהלך הפעולה, הוכנס שרוול לאזורי החורים והחולה שוחררה להמשך אשפוז בבית-החולים משפחה קדושה בנצרת. במהלך אשפוזה, המשיכה החולה לסבול מהקאות והפרשה מוגלתית דרך הנקז. עקב זאת, הופנתה לאשפוז בבית-החולים בני ציון בחיפה, ולאחר טיפול אינטנסיבי החלימה ושוחררה לביתה.