אלבר קאמי, כוכב שדרך בשמי הספרות הצרפתית וצנח לפתע כשהוא במלוא זוהרו, נולד ב-1913 למשפחת פועלים צרפתים באלג'יריה. בעודו ילד רך התייתם מאביו, שנפל במלחמת העולם הראשונה. מגיל צעיר נאלץ לעמול כדי להתפרנס ולקנות השכלה. למד פילוסופיה. לאחר עבודות שונות עבר לפאריס והתחיל לעסוק בבימוי, בעיתונות ובכתיבה. כחבר בתנועת ההתנגדות האנטי נאצית במלחמת העולם השנייה, יסד וערך את עיתון המחתרת "קומבא"(המאבק). ב-1942 הופיע ספרו הראשון, "הזר". ב-1957 קיבל פרס נובל לספרות. ב-1960 נספה בתאונת דרכים.

על הספר "האדם המורד" (הוצאת ספרים עם עובד בע"מ): מרד האדם נגד תפלות קיומו - נגד המוות, הרצח, אי הצדק והעדר התבונה. זעקתו לאושר,ונסיונותיו הבלתי נלאים למרוד בגורל ובאלוהים ולכונן בעולם מלכות שכולה טוב. העפלותיו ונפילותיו נבחנים על ידי אלבר קאמי במחשבה משוחררת מכל דפוס של שיגרה, ביושר אינטלקטואלי שאינו יודע פשרות ובעוצמת רוחו של אמן יחיד ומיוחד.

בספר רב השראה זה על מצבו המוסרי, החברתי והפוליטי של האדם המודרני, מנתח קאמי את התחנות העיקריות של רוח המרד, מאז המהפכה הצרפתית ועד למהפכה הרוסית, מן המרקיז דה סאד ועד לסוריאליסטים.

מאחר שקצרה היריעה אתמקד במרד בתחום האמנות והיצירה האנושית:

"שום אומן אינו סובל את המציאות", אומר ניטשה. אמת הדבר. אך שום אמן אינו יכל לוותר על המציאות. היצירה היא תביעת האחדות ודחיית העולם. אולם, היא דוחה את העולם בגלל החסר לה, ובשם מה שהינה, לפעמים. כאן אפשר לצפות למרד מחוץ להיסטוריה, במצב טהור, במורכבותו המקורית. האמנות צריכה אפוא לפתוח לפנינו תשקיף אחרון על תוכן המרד.

אכן, מרקס שואל את עצמו, באיזו מידה עשוי היופי היוני להיות יפה בעינינו. הוא משיב שיופי זה מבטא את הילדות התמימה של העולם, ותוך כדי מאבקי המבוגרים שלנו מתעוררים בנו געגועים לילדות זו"(עמוד212).

"מגמה זו משותפת לכל האמנויות. האמן בונה את העולם מחדש, על חשבונו. אין הסימפוניות של הטבע יודעות נקודות הפסקה. לעולם אין הטבע שתוק...

אולם המוסיקה קיימת גם במקום שהסימפוניות מסתיימות, שם הנעימה משווה את צורתה לצלילים, החסרים צורה כשהם לעצמם, ושם, לבסוף, עריכה סגולית של צלילים מפיקה מאי הסדר הטבעי אחדות המספקת את הדעת ואת הלב.

"הולכת וגוברת אמונתי", כותב ואן גוך, "שאין לדון את הבורא לפי עולמנו זה. הרי זה אטיוד שלא עלה יפה". כל אמן מנסה לעשות מחדש אטיוד זה, ולשוות לו את הסגנון שהוא חסר...עקרונו של הציור טמון גם בבחירה. "אפילו הגאונות אינה אלא הכישרון להכליל ולבחור" כותב דלקרואה, כשהוא מהרהר באמנות שלו.

הצייר מבודד את נושאו, וזה צעד הראשון ליצירת אחדותו. הנופים חומקים ונעלמים מן הזכרון או משמידים זה את זה. על כן צייר הנופים או צייר הטבע הדומם מבודד בזמן ובמרחב דברים, אשר כרגיל הם משתנים עם האור, אובדים בפרספקטיבה האין סופית, או נעלמים בלחצם של ערכים אחרים... היוצרים הגדולים כדוגמת פירו דלה פרנצסקה מקנים לנו את הרושם, כי הייצוב נעשה לעינינו, ומכונת ההקרנה נעצרה פתאום. כל דמויותיהם מניחות רושם, כי מכוח הנס שבאמנות הם מוסיפים לחיות, אף שחדלו להיות חולפים ועוברים...

ללא מאמץ ניכר מפייסת האמנות את הייחודי עם האוניברסלי, פיוס שחלם עליו הגל... תלונתו המופלאה של ואן גוך היא הזעקה הגאה והנואשת של כל האמנים: "יכול אני להתקיים, בחיי ואף באמנות, בלי אלוהים. אולם כבעל ייסורים לא אוכל להתקיים בלי משהו הגדול ממני, שהוא עצם חיי, הלא הוא הכוח ליצור".

"לשם יצירת היופי הוא חייב לדחות בו בזמן את המציאות, אך לרומם כמה מבחינותיה. האמנות חולקת על המציאות, אך אינה מתחמקת ממנה... האמנות תוליכנו אל מקורות המרד, ככל שהיא מנסה להעניק את צורתה לערך הנמלט מידינו תוך ההתהוות המתמדת, אולם האמן מקדים לחוש בו ורוצה לחטוף אותו מידי ההיסטוריה. נטיב להבין את הדבר עם סקירת האמנות, המבקשת לחדור להתהוות כדי לתת לה את הסגנון החסר לה: הרומן....".

"סיפור בדוי, כתוב בלשון פרוזה", אמר ליטרה על הרומן. מבקר קאתולי כתב: "האמנות, תהיה מטרתה אשר תהיה, לעולם יש בה משום תחרות חוטאת עם האלוהים"....

ממה אנו בורחים באמצעות הרומן? ממציאות הנראית לנו מוחצת יתר על המידה? גם אנשים מאושרים קוראים רומנים, ומודעת היא, כי ייסורים גדולים נוטלים את הרצון לקרוא. מצד שני פחותים ודאי הכובד והנוכחות בעולם הרומנטי, משהם מצויים בעולם אחר, שבו הייצורים הם בשר ודם צרים עלינו ללא הפוגה... אין ספק, כי פעילותו של יוצר הרומן כרוכה במעין דחייה של המציאות, אלא שדחייה זו אינה בריחה פשוטה. עלינו לראות בכך תנועת נסיגה של הנפש היפה, אשר לדעת הגל יוצרת לעצמה באכזבתה עולם בדוי, שבו שולט המוסר בלבד(עמוד 217).

"כאן נולדת הקנאה הנוראה, שמקנאים אנשים כה רבים בחיי זולתם. כשמסתכלים באנשים מבחוץ, מייחסים להם עקיבות ואחדות, שאינן בהם, לאמיתו של דבר, אך הן נראות ברור לצופה. הוא רואה רק את קו הפסגה של חיים אלה, בלי לתת את הדעת על הפרטים המכרסמים בהם. וכך אנו הופכים קיומים אלה למעשי אמנות. בפשטות אנו עושים מהם רומן".

במובן זה מבקש כל אדם להפוך את חייו ליצירת אמנות. אנו מבקשים שהאהבה תאריך ימים, ואנו יודעים שאינה מאריכה ימים. גם אם בדרך נס תעמוד כל ימי חיינו, עדיין תהיה לא מושלמת.

ייתכן, שמתוך צורך לא רווי זה לעמוד ולהתקיים, ניטיב להבין את הייסורים הארציים, אם נדע כי נצחיים הם. דומה הדבר כי לעתים הנשמות הגדולות מפחדות פחות מהמכאוב, מאשר מהעובדה שאין הוא בר-קיימא. בהעדר אושר שריר וקיים עשויים יסורים ממושכים, לשמש, לפחות, גורל. ולא היא, כי אפילו הגרועים בעינויינו נפסקים באחד הימים.

בוקר אחד, לאחר יאוש מרובה, תבשר לנו תאוות החיים שאין עוצר לה כי הכל תם, ואין משמעותם של היסורים גדולה ממשמעותו של האושר.

תאוות הבעלות אינה אלא צורה אחרת של הרצון להתקיים. והיא בעיקרו של טירוף האהבה חסר האונים. שום ייצור, אף האהוב ביותר, והמיטיב להחזיר לנו אהבה, אינו שלנו, לעולם. עלי אדמה אכזרית, כאשר האוהבים מתים לפעמים בפירודם ונולדים תמיד כשהם מפולגים, מופרכת התביעה לבעלות שלמה על ייצור אנוש, ולשיתוף מוחלט כל ימי החיים. תאוות הבעלות אינה יודעת רוויה עד כדי כך, שהיא עשויה לבלות את האהבה עצמה. לאהוב פירושו איפוא לעקר את האהוב.

ייסוריו המחפירים של האוהב שעתה הוא בודד, נובעים בעיקר לא מהעובדה שאינו אהוב עוד, אלא מהידיעה כי זולתו יכל עדיין לאהוב ואף חייב לאהוב.

בסופו של דבר, כל אדם הנטרף בתאוה הנואשת להתקיים ולהיות בעלים, מאחל לייצורים שאהב את העקרות או את המוות. והרי זה המרד לאמיתו...

אלא שלעולם הבריות חומקים זה מזה, ואף אנו חומקים מידיהם. הם חסרים קו מתאר ברור. מבחינה זו החיים חסרים סגנון. הריהם תנועה הרצה אחר צורתה ואינה משיגה אותה לעולם. במצוקתו זו מחפש אדם לשוא את הצורה אשר תציב לו גבולות, שביניהם יוכל למלוך. אילו לבש צורה בעולם הזה יצור חי אחד, לפחות, היה האדם זוכה לנחמה!...

לא די לנו בחיים, אנו זקוקים לגורל, ואיננו רוצים לצפות למוות. נצדק איפוא באמרנו, כי האדם משווה לנגד עיניו עולם טוב יותר מהמצוי. אולם טוב יותר אין פירושו שונה דוקא, אלא מלוכד. להט זה המפעם את הלב נוכח עולם מפורר, שאין מנוס ממנו, הוא להט האחדות. אין הוא מסתיים בהתחמקות בינונית, אלא בתביעה עקשנית ביותר. הדת או הפשע, וכל מאמץ אנושי נכנעים, בסופו של דבר, לשאיפה חסרת ההגיון זו, ומתימרים לשוות לחיים צורה שאינה מצויה בהם. הדחף העשוי להוליך להערצת השמים או להשמדת האדם, מוליך גם ליצירה שברומן, השואה ממקור זה את רצינותו.

עולם הרומן הוא תיקון לעולם הזה, לפי רצונו העמוק של האדם. שכן בעולם זה עצמו המדובר. הייסורים אותם הם, וכן השקר והאהבה. הגיבורים מדברים בלשוננו, וניחנו בחולשותינו ובכוחנו. עולמם אינו יפה משלנו ואינו מאיר דרך יותר. אולם הם לכל הפחות רצים לקצוי גורלם, ואין לך גיבורים המרגשים יותר מן הממצים את תאוותם, כמו קירילוב וסטאוורוגין, הגברת גראסלן, זוליאן סורל או הנסיך דה קלו. שוב אין אנו יודעים למדוד את שיעור קומתם, לפי שהם משלימים דברים אשר אנו לא נשיגם לעולם"(עמוד219 ).

"אולם המרד, אחד ממקורותיה של אמנות זו, אינו בא על סיפוקו עד שהוא יוצר את האחדות מתוך אותה מציאות פנימית, ולא מתוך שלילתה. לשלול אותה כליל, פירוש הדבר להתייחס לאדם בדוי.... הניתוח הפסיכולוגי של "הזמן האבוד" אינו אלא אמצעי כביר. גדולתו האמיתית של פרוסט היא בכתיבת "הזמן ששב ונמצא" המקבץ עולם מפורר ומקנה לו משמעות, על אף היותו קרוע ושסוע. נצחונו הקשה על סף המוות הוא ביכלתו להפיק מחמיקתן התמידית של הצורות, באמצעות הזכרון והאינטליגנציה בלבד, את הסמלים הרוטטים של האחדות האנושית... יצירתו של פרוסט כאחת ההתנגדויות האדירות והמשמעותיות ביותר של האדם לגורל בן התמותה. הוא הוכיח שאמנות הרומן מחדשת את מעשי הבריאה, זו שנכפתה עלינו ואנו דחינו אותה.

לפחות באחת מבחינותיה אמנות זו מתמצית בהעדפת הבריאה על בוראה.

באורח מעמיק יותר אמנות זו מתחברת עם יפי העולם והבריות בברית נגד כוחות המוות והשכחה. בדרך זו המרד יוצר הוא" (עמוד223).

"האמנות המודרנית, בטוטליטריות למחצה שלה, היא אמנות של עריצים ועבדים ולא של יוצרים... הסגנון הגדול ביותר באמנות הוא הביטוי הגבוה ביותר של המרד... באמנות המרד מגיע לשלמותו ונמשך ביצירה האמיתית, ולא בביקורת או בפרשנות. המהפכה יכולה לקיים את עצמה בתוך תרבות, אך לא בתוך טרור או עריצות...

כל הרפורמטורים הגדולים מנסים לבנות בהיסטוריה מה שידעו ליצור שיקספיר, סרואנטס, מולייר, טולסטוי: עולם הנכון תמיד להשביע את הרעב לחירות ולכבוד, רעב אשר כל אדם נושאו בלבו.

אין ספק שהיופי אינו עושה מהפכות, אולם יום יבוא שבו תזדקקנה המהפכות ליופי. חוקתו, החולקת על המציאות ומעניקה לה את אחדותה בהעלם אחד, היא גם חוקת המרד"(עמוד231).

לסיכום, קאמי, סופר, מחזאי ושחקן, אך בעיקר פילוסוף מרשים. כאמן ביטא בספר זה את גדולת הנפש של האמנות בהיבטים רבים בחיי האדם. ספרו המדהים, שכתב לפני כשבעים שנה "הדבר" מתאר ביד אמן גאוני את התמודדות האנושות עם מגיפה קטלנית, תמונות שמזכירות לנו את המגיפה הנוכחית שאנו מתמודדים מולה, וירוס הקורונה. ניתחתי את ספרו "הדבר" ברמות המוסריות והנפשיות בספרי "נפש האדם בראי הספרות".

אני כאמן (צייר), בקריאתי את "האדם המורד" נזכרתי בספרו של הפסיכואנליטיקאי אריך פרום "מנוס מחופש" (שגם אותו ניתחתי בספרי הנ"ל), הקובע שבני אדם המשוחררים מתואמנות אוטומטית הם האמנים, שנותנים ביטוי ספונטני לנפשם ובזים לחוק העדר, המאפיין את החברה.

ברצוני לשתף, שאני מאד נהנה מהיצירה בתחום הציור והכתיבה, אך היצירה שאני נהנה ביותר ושיש לי הסיפוק הגדול ביותר- הטיפול, דהיינו הפסיכותרפיה ומיינדפולנס למטופליי.