מחבר הספר "הרופא והפילוסוף", פרופ' יהושע פישל שניאורסון, נולד ב-1888 ברוסיה למשפחה חרדית. היה נכדו של הרב מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ'. מילדותו למד בחדר ובגיל 17 הוסמך לרבנות. למד רפואה באוניברסיטת ברלין, קיבל תואר דוקטור באקדמיה הצבאית בפטרסבורג. ב-1920 נתמנה לפרופסור באניברסיטת קייב, שם ייסד פקולטה לפדגוגיה רפואית ונעשה לדיקאן. פרופ' שניאורסון התמחה בטיפול בהפרעות נפשיות של ילדים.

ב-1937 עלה לישראל וגר בתל אביב שם התמנה לתפקיד ניהול פסיכולוגי וחינוכי בעיריית תל אביב.

שניאורסון כתב ספרים רבים, ביניהם: "חיים גראביצר - סיפורו של נופל", "נקמה יהודית", "יוהאן קטנר, רומאן" ועוד. הוא נפטר ב-1958.

הספר "הרופא והפילוסוף" (הוצאת משכל) מתאר עיירה יהודית טיפוסית במזרח אירופה הממוקמת על שפת הנהר הדנייפר במאה ה-19. בשלב מסוים באות לעיירה שתי דמויות ססגוניות ומלאות עוצמה, אך גם שונות זו מזו בתכלית. האחד הוא יונה גיטלש, גיבור הסיפור, בן העיירה שנחטף בילדותו לשירות צבאי בצבא הצאר הרוסי. לאחר שנים ארוכות של סבל בהן נאבק לשמר את עולמו הרוחני והדתי, שב לעיירת מולדתו כרופא בצד היותו חסיד עובד אלוקים הנושא את ייסוריו בשתיקה. השני הוא ד"ר גולדפאלם, משכיל יהודי ממערב אירופה, שחקר את הפילוסופיה של קאנט ומגיע חדור תודעת שליחות לנהל את הבית ספר הממשלתי היהודי בעיירה ולהפיץ את רוח ההשכלה במזרח אירופה.

"הרופא והפילוסוף" הוא סיפור פלאים על הרופא יונה גיטלש המתאר את המפגש בין עולמם של יהודי מזרח אירופה לזה של יהודי מערב אירופה, את השיח בין שתי הדמויות בענייני רפואה והגות, בשאלות של מוסר ויהדות, השכלה ורגש, יצירתיות ומדע ועוד.

ללא שם, 2019. אקריליק על קנבס. אמי שופמן

"תקופת הקנטוניסטים באה כידוע על ידי גזירת הגיוס הקטלנית שהוציא ניקולאי הראשון בשנת 1827 ומתוך כך משך פעם ראשונה את היהודים אל עבודת הצבא... הנה על היהודים היתה עבודת הצבא של הימים ההם מביאה ייסורי מוות כפולים ומכופלים, מחמת המפקדים שונאי ישראל, שהיו מענים את החייל היהודי בהנאה יתרה וברציחה מיוחדת. אך בעיקרו של דבר היתה עבודת הצבא ליהודים אינקויזיציה של שמד, שהיו כופים אותם לאכול טריפות, לחלל שבת ולהתערב בכלל בסביבה של גויים, הזרה להם עד לאימה והדבר הזה היה ליהודים רע ומר יותר מהמוות... הגזירה לא נקבעה אלא ליהודים בלבד, היא חרפת הדמים של אותו סעיף בגזירת הגיוס, המתיר ליטול מן היהודים ילדים רכים ולגייסם לצבא.

"מכאן, בעצם המילה 'קנטוניסטים' שפירושו: חייל צעיר, שנמסר לצבא בעודו ילד, עני או יתום ושם נתגדל ונתחנך. וכך היו משגרים גדודים גדודים של ילדים קטנים ובהם בני חמש ובני שש ומטלטלים אותם לגלילות רוסיה הרחוקים, מוסרים אותם בידי סרדיוטין בכוונה מפורשת לכפות על הגוזלות הרכים את השמד על ידי עינויים. אלא שזעקת האמהות בשעת פרידתן מילדיהן היתה נתקעת בלב הילדים ומשביעתם, שימותו בייסורים על קידוש השם יתברך... גדודים גדודים של תינוקות קופאים מקור בכובעי חיילים .... המוני מתים נפלו בדרך, אלו הילדים הנבעתים מתחלואים ועינויים קשים"(שם, עמוד 23).

"מתנפלים בלילה על בתי עניים שבישראל, חוטפים תינוקות מבין זרועות אמותיהן ומוסרים אותם לשלטונות לעבודת הצבא. השלטונות היו מוליכים את הילדים לירכתי סיביר, ושם היו כופים מתוך עינויים את הילדים לשמד. והיו הלילות הללו (בשעת התנפלות החוטפים)לילות זוועה איומים. התינוקות רועדים ומייללים, האמהות בייאושן נאבקות עם החוטפים עד זוב דם, כשהן מרימות קול בכי בוקע שמים, מורטות שערותיהן, מתעלפות או יוצאות מדעתן מרוב צער"(שם, עמוד 25).

כאמור, הרופא יונה גיטלש נחטף בהיותו בן עשר מהוריו העניים לשירות הצבאי, כך שחבר לכל הילדים האומללים הקנטוניסטים. למזלו הרב, לאחר מספר שנים היה גנרל שהוא צד את עינו וחיבבו עד כדי כך שהביאו לפטרבורג ואפשר לו חיי דת חופשיים ולימודי רפואה.

"אמנם, אין להכחיש, כי הרופא גיטלש הוא איש יוצא מן הכלל ומדהים מאד את אנשי העיר. קודם נפלה (שונה) הוא בהתנהגותו החסידית, שאינה מצויה לגמרי אצל הרופאים. בכל יום הוא מתפלל לפני השחר תפילת ותיקין במניין הראשון בבית הכנסת, ובכל שבת היה בא אחרי מנחה לרב הזקן שבעיר לשמוע דברי חסידות מפיו. מלבד זה היה טוב לב ושפל רוח שלא בגדר הרגיל ומקבל את החולים בפשטות ובאחווה אמיתית" (שם, עמוד 36).

היהודים בעיר היססו בתחילה לבוא לטיפולו של גיטלש שנראה יותר רבי מרופא. הם היו מעדיפים את הרופאים הנוצרים. בעקבות מאורע מסוים נשתנתה גישתם: ראש האצילים בסביבה בזמן נסיעה בעגלה בעיירה לקה בקוצר נשימה קשה והובא לטיפול אצל ד"ר גיטלש שטיפל בו בצורה מסורה ומוצלחת. מאז רצה אותו הגראף כרופאו האישי ואז עלתה קרנו של הרופא בין היהודים, שהחלו להציף את הקליניקה שלו.

"באותה שנה שחזר דר. גיטלש לעירו, בא לעיר מאלינובסק אדם אחד מקורלאנד, דר. גולדפאלם שמו, שנתמנה להיות מנהל הבית ספר העברי הממשלתי" (שם, עמוד 42).

ד"ר גולפאלם היה יהודי משכיל שלמד בברלין את הפילוסופיה של קאנט והתלהב מאוד מתורת המוסר הקאנטיאנית.

מאחר שקצרה היריעה במאמר (ספר בן 440 עמודים), אתמקד בלב הספר, שהוא ההתנגשות של הזרם היהודי המשכיל המערב אירופאי מול הזרם היהודי החסידי המזרח אירופאי:

"דר. גליק: לא את המחלה, אלא את החולה צריך לרפא...".

"בשני המאורעות הגדולים ביותר בחיי האדם, היינו הלידה והמוות, פושטים אנו האינטליגנטים, את הרגל. האינטליגנטים ברובם שומרים כידוע, על מצוות מילה, ביום השמיני ללידת בן אנו קוראים למוהל, איש העם החרד, והוא מל את בננו  ומכניס אותו בתפילה נלהבת בבריתו של אברהם אבינו. מיד אחרי המוות אנו קוראים לאנשי חברה קדישא החרדים והם מטהרים את גופתנו ומוסרים אותה מתוך תפילה נלהבת לחיק האדמה.

"ומה תמוה הוא הדבר שבשני המאורעות, בשעת הלידה ובשעת המוות, אנו מכניסים את עצמנו בהכנעה ובמסירות גמורה לעולם האמונה של החרדים (שמהם נבדלים אנחנו הבדל גמור ומרדני במשך חיינו), ובכל פעם אנו נותנים להם את בשרנו, אם את עורלת בשרנו בשעת המילה, אם את גופנו המת בשעת הקבורה.

"נראה בעליל שהשכל שלנו, שעליו אנו בונים את עולם ה'השכלה' שלנו, אינו מספיק לתת לנו פתרון כלשהו לשתי החידות הגדולות של קיום האדם, היינו לידה ומוות. כאן נגמר שלטון השכל ובעל כורחנו נמסרים אנו לשלטון האמונה" (שם, עמוד 145).

באחד הימים הופיע בביתו של דר. גיטלש מר הוברמן גביר יהודי מפרנסי העיר שהפציר בו לבוא לאירוע מפואר בביתו שיכלול הרצאה של הפילוסוף דר. גולדפאלם בפני האצילים והמשכילים היהודים. הרופא סירב להזמנה, אך לאחר הפצרות רבות הסכים לבוא.

הרצאתו של הפילוסוף ד"ר גולדפאלם: "באמת, הביאה תורתו של קאנט לידי שתי מהפכות נפלאות בעולם המחשבה: המהפכה הראשונה היא תורת ההכרה של קאנט ההורסת לכאורה בלי רחם את שאיפות האדם ותקוותיו להשגת מלכות שמים. אבל על משואות ההרס של עולם ההכרה אצל קאנט מתחוללת המהפכה השניה - זוהי תורת המוסר, הבונה מחדש וביתר שאת את עולמו הרוחני של האדם ומעמיקה ומהדקת את הקשרים בין רוח האדם למלכות השמים... בספרו הגדול "בקורת התבונה הטהורה" מחולל קאנט את המהפכה של תורת ההכרה, המוכיחה שאין ההכרה אצל האדם משקפת את הדברים שבמציאות, כמו שרגילים אנשים לחשוב, אלא להפך, הדברים שבמציאות משקפים את ההכרה. זאת אומרת העולם הנראה לעינינו אינו, בעצם, אלא עולם שנוצר או קיבל צורה על ידי ההכרה שלנו. אין האדם רואה ומכיר את העולם  כפי שהוא קיים בפני עצמו, אלא העולם שמקבל צורה בעיני השכל.

זוהי לכאורה, הכרזה מהפכנית, מדהימה מאד, שלפיה יוצא, שכוכבי השמים וגלי הים, אילנות ופרחים, כל הדברים והיצורים שבעולם, הפועלים כל כך על רוחנו, אינם בעצמם אלא יצורי רוחנו, כלומר דברים שקיבלו את צורתם הפועלת עלינו מתוך ההכרה שלנו גופה. והרי זה כאותו מוזיקאי, הנרגש מן הנגינה שנוצרה על ידו הוא, כך מתפעלים אנו מן העולם, שעוצב על ידי הכרתנו אנו.

אבל באמת אפשר מתוך התבוננות קלה לעמוד על הפשטות שבהנחה מהפכנית זו. כולנו, אפילו תלמידים בבית הספר יודעים שאין קולות וצבעים קיימים בעולם. הקולות הם בעצם תנועות של גלי אוויר, והצבעים הם תנועות של גלי האתר, אלא שעל ידי חוש השמיע שלנו לובשות תנועות גלי האוויר צורה של קולות, כשם שתנועות גלי האתר משתנות על ידי חוש הראייה שלנו לצבעים. מחוץ לחושים שלנו אין איפוא בעולם קולות וצבעים, אלא תנועות גלי אוויר ותנועות גלי האתר בלבד. וכך מוכיח קאנט, שהמושגים של מקום וזמן אינם קיימים בעולם, אלא הם תכונות החברה שלנו בלבד, ועל ידי התכונות הללו משתקף העולם בהכרתנו כמציאות שבמקום ובזמן. מחוץ להכרתנו אין מקום וזמן במציאות וכל העולם אינו כלל בגדר מקום וזמן.... מכל זה יוצא, שההכרה שלנו, שלפי מהותה היא תופסת את הכול  בצורות של מקום וזמן, אינה יכולה לתפוס כלל את שאלות הרוח המטפיזיות, העומדות מחוץ לגדר של מקום וזמן, כגון שאלות על חופש הרצון, נצחיות הנפש ומציאות האלוקים. אין ההכרה שלנו יכולה לומר בענינים אלה , שהם כל כך מכריעים בחיי הרוח, לא "הן" ולא "לא", הענינים האלה עומדים מחוץ למסגרת המוגבלת של הכרתנו. בקיצור, אין שכל האדם יכול, לפי תורת קאנט, להשיג השגה כלשהי את מלכות שמים.

וכאן הגענו לנקודת הרתיחה של כל העניין כולו. זוהי הטרגדיה של התבונה האנושית, שכדאי לעמוד עליה בקצרה מתוך דברי קאנט עצמו.

בהקדמה למהדורה השנייה של הספר "ביקורת התבונה הטהורה" משווה קאנט את המהפכה שחוללה תורתו למהפכה של קופרניקוס.

כידוע הוכיח קופרניקוס, שבניגוד לתפיסה הטבעית של האדם, שלא השמש סובבת מסביב לארץ, כפי שנראה בעליל לבני אדם, אלא להיפך, הארץ וכל מלואה סובבים סביב לשמש. וכן הוכיח קאנט, בניגוד לתפיסה הטבעית, שלא ההכרה שלנו משקפת את העולם, כפי שבני אדם רגילים לחשוב, אלא להיפך, העולם משקף את ההכרה, לפי שהאדם טובע את צורות ההכרה שלו על כל הדברים שבעולם, המוכרים על ידו. 

וכך הביאה המהפכה של תורת ההכרה אצל קאנט לידי קרע טראגי בין השכל והרצון. השכל שלנו מוכיח לפי תורת קאנט, שאין בכוח האדם להשיג את מלכות השמים, העומדת מחוץ למסגרת הניסיון וההכרה האנושית. ואלו הרצון המוסרי של האדם חותר בעל כורחו של השכל לקראת רוחניות עליונה וצמא לצדק אלוקי. 

השכל רואה, למשל את המוות כסוף האדם ואין דבר שהשכל יכול לראותו בודאות מעבר לסף המוות, שכן כל מה שהוא מעבר לחיים ולמוות הוא גם מעבר לניסיון ולהכרה, המוגבלים בצורות הזמן והמקום. אבל דווקא בשעת המוות, ליד מיטתו של אח ורע, מזקיק אותנו, בעל כורחנו, הרצון המוסרי להרגשה חיה ומזעזעת של אלוקי הצדק ונצחיות הנפש המוסרית. אומנם קוברים אנו את גוף ידידנו המנוח, אבל בו בזמן אנו מתקשרים בו בעולם הרוחני, העליון והנצחי, שאין למוות שליטה בו ושכולנו נאחזים בו כנקודת הנפש הפנימית ביותר. המשכיל זקוק ונזקק באותו רגע לתפילה, להבעת ההכרה העליונה המפעמת בתוכו. במצב זה בא האדם המשכיל במבוכה מחרידה של קרע טראגי בין השכל העיוני והרצון המעשי....

בספר "ביקורת התבונה המעשית" מבסס קאנט בבהירות מיוחדת את תורת המוסר. הנחת היסוד היא, שהרצון המוסרי השואף למעשי הטוב, אינו נרכש אצל האדם מתוך הניסיון, אלא הוא, הרצון המוסרי, מונח ביסוד התבונה המעשית, שהיא קודמת לכל ניסיון. ושהיא עצמה  מבחינה וקובעת, מהו ה"טוב" שאליו צריך האדם לשאוף ומהו ה"רע" שממנו צריך להתרחק.

כל תורות המוסר שקדמו לקאנט, ביססו את המוסר על הניסיון, על השאיפה לאושר, על נטיות הרגש. בניגוד לכל התורות הללו קובע קאנט את הדעה המהפכנית, שלא הניסיון ונטיות הרגש מכוונים את המוסר, אלא להיפך, הרצון המוסרי, שהוא נובע מתוך מהות התבונה, מכוון את הניסיון וחיי הרגש של האדם. זאת אומרת, אין המוסר אצל האדם דבר שבניסיון, שאפשר לרכשו ואפשר שלא לרכשו, אלא הוא נובע מתוך מהות התבונה , שמתוך כך הוא תכונה הכרחית ונצחית של כל בעלי התבונה בעולם.

לא מתוך הנסיון, למשל, רוכשים אנו את האי רצון לשקר, בגידה ועוול, אלא להיפך, הרצון הקדום לצדק ואמת הוא שמעצב, או שואף לעצב את הניסיון שלנו.

אמנם, לא תמיד מצליח האדם להשליט את הרצון המוסרי בחיים, כשאינו יכל לעמוד המכשולים שבמציאות או בפני התאוות הרעות שבלב, אבל חשובים ויקרים המאמצים המוסריים, אף אם לא הצליחו להביא לידי תוצאות בפועל. אדם המטיל את עצמו מתוך מסירת נפש לתוך הנהר, כדי להציל את חברו הטובע, הרי פעולה זו, שנעשתה מתוך הכרה מוסרית, עומדת בהודה, אף אם לא הצליחה להציל את הנטבע. הפעולה המוסרית נערכת לא לפי התוצאות, אלא לפי התבונה או ההכרה המוסרית הבאה לידי גילוי בפעולה זו.

בימי ילדותנו, כשלא נכנסנו עדיין לניסיון החיים, מקשיבים אנו לספורי מעשיות נפלאים בהבנה תמימה ופנימית ביותר, ובכל הוויתנו שמחים אנו לקראת הניצחון הסופי של גבורי המעשיות, אנשי הצדק, המנצחים את אנשי הרשע. הרצון המוסרי, שעדיין לא נפגע בילדותנו על ידי הניסיון, מתגלה כאן בכל תמימותו האמיתית. ככל שבמשך גידולו נכנס האדם לניסיון החיים- כן ירבה להתקל בניגודים קשים שבמציאות למוסר וכן ירבו המאמצים שעליו לעשותם, כדי לפתח את הרצון המוסרי ולעצב לפיהו את ניסיון החיים.

קיצורו של דבר, הרצון המוסרי נובע מעולם התבונה המעשית, שהוא נעלה מן הנסיון המוחשי ומאיר את חיי האדם באור עליון ונצחי. וכך מתגלים לפנינו בפשטות גדולה מעמקים חדשים של הרצון המוסרי בהשוואה לניסיון המעשי בחיים. העובדות שבניסיון משתנות חליפות, נטיות הרגש עולות ויורדות תמיד אצל האדם – ואלו חוקי התבונה הם הכרחיים ותמידיים אצל כל בני האדם. ובכן, הרצון המוסרי, המונח ביסוד התבונה והשואף למעשי הטוב, תמידי הוא ויש לו ערך מוחלט.

וכך מגדיר קאנט במילים מצומצמות ופשוטות את הערך המוחלט של הרצון הטוב: "אי אפשר לצייר כלל" – אומר קאנט – "לא בעולם ולא מחוצה לו, דבר שייחשב כטוב בלי כל הגבלה, מלבד הרצון הטוב".

כל שאר התכונות הטובות, כמו חוכמה, גבורה וכדומה- אינן אלא טוב באופן יחסי, שכן אפשר להשתמש בהן לרעה, ואלו הרצון הטוב הוא תמיד טוב בהחלט. וכך מגיע כל אדם על ידי הרצון המוסרי לידי ערכים של הטוב המוחלט.... 

לא הרגש המשתנה וחולף מבטא את המוסר, אלא החובה, הנובעת מחוקי המוסר הנצחיים של התבונה, היא זו המשווה למעשיו ערך מוסרי אמיתי. בקיצור, קנה המידה של מוסריות הוא הכרת החובה בלבד מתוך רחשי כבוד לחוק המוסרי....

מוכיח קאנט, שהרצון המוסרי בלבד הוא רצון חופשי, לפי שאינו תלוי בעובדות שבניסיון וברגשות הטבעיים שבלב, הכופים על הרצון מבחוץ. הרצון המוסרי אינו משועבד אפוא לשום כוח שמחוצה לו, אלא בן חורין  הוא בהחלט.... הרצון המוסרי כבר כולל בתוכו את הדרישה של חופש הרצון. וכך צועדת תורת המוסר ומקרבת את האדם למלכות שמים. הרצון המוסרי, אומר קאנט, אינו יכל להתגשם  אליו מתוך התקדמות בלתי סופית, מביא את הדרישה של הקיום  הבלתי סופי של ה"אני", היינו של השארת הנפש וניצחיותה לאחר המוות....

התבונה המעשית , המונחת ביסוד הרצון המוסרי, קובעת שלושה פוסטולטים(דרישות): חופש הרצון, השארת הנפש ומציאות אלוקים....

בסוף הספר "ביקורת התבונה המעשית" מתפרצת באמת מפי קאנט צעקת שמחה. שני דברים, קורא הפילוסוף, ממלאים את לבנו רגשי הערצה ויראת כבוד והם: השמים הזרועים כוכבים ממעל לראשי והחוק המוסרי בתוכי פנימה"(עמודים 175-190).

תגובתו של הרופא גיטלש להרצאתו הנ"ל של הפילוסוף:

"כבר אמרתי למר הוברמן, כי קצרה ידי בפילוסופיה, ואינני בא, חלילה, להורות דעה במסיבה זו של משכילים ומלומדים, ובפרט אחרי הרצאתו העמוקה של פילוסוף מובהק, אשר שמו ושם רבותיו הגאונים בפילוסופיה הולכים לפניו. אלא שנעתר אני לבקשת מארחנו היקר, שאם אינני פילוסוף עד כדי להבהיר ולפתור שאלות רוח מסובכות, אנסה כרופא לטפל בריפוים של כאבי המחשבה וקרעי הנפש, הבאים על ידי שאלות הנצח המכאיבות.... הנה מעז אני להביע את דעתי, שאני תיכף אוכיח במופתים פשוטים וחותכים, כי תורת קאנט, זקוקה לאזמל ניתוח, שיחתוך בתורה זו עד לעומקי ההשכלה המערבית, שממנה גדלה הפילוסופיה של קאנט. ואם יגערו בי הפילוסופים ואם גם יבטלוני כעפרא דארעא(כעפר הארץ), אקבל באהבה את דינם ותוכחתם, אבל אעמוד על דעתי, שאבאר בזה...

מעין הדבר הנפלא הזה קרה לי בפטרבורג, כאשר למדתי בפעם הראשונה את הפילוסופיה של קאנט, שנתפרסמה כל כך לתהילה בגרמניה ושאר ארצות המערב.

אותה שעה שאלתי את עצמי ואת זולתי: מאין באה בארצות המערב זו הקדחת הארורה של מלחמת אחים ורדיפות החלשים, אם הארצות הללו נותנות מקום בראש לפילוסופים כקאנט, אשר תורת המוסר שלו, השואפת ל"טוב המוחלט", מוצאת שם הד עמוק בלבבות, ודבריו על הצו המוחלט של החובה המוסרית נישאים כמעט על כל לשון.

כבמעשה שהיה במאלינובסק, החילותי לפני כמה שנים למשמש משמוש מדויק בכל גופה של הפילוסופיה הקאנטיאנית, עד שמצאתי שם מקום חשוד למוגלה זוהמה וריקבון, שהוא לפי דעתי הסיבה הגורלית של קדחת הדמים בארצות אירופה, ואת המקום הזה צריך לנתח עד לעומקי שורשיו בחיי ההשכלה האירופית. כחברי הרופאים במעשה המסופר, ודאי שלא יסכימו רבים לדעתי, עד שכעבור איזו תקופה תתפרץ המוגלה הסתומה שבפילוסופיה האירופית ותתבלט עד לידי מכות מדינה איומות של אירופה כולה (למעשה הוא רומז על השואה שאכן באה לאחר פחות ממאה שנים).

כל המסובים היו כנדהמים ממש מדבריו של הרופא, אשר ענווה והעזה, פשטות וחריפות, היו מעורבות בהם באופן טבעי להפליא.

ובכן, מהו, בעצם "המקום החשוד" שמצאת בפילוסופיה של קאנט?

תשובת הרופא: כידוע, נקראת הפילוסופיה של קאנט פילוסופיה ביקורתית, מפני שקאנט בודק ומבקר, כפי ששמעתם הערב מתוך ההרצאה, את כוח התבונה עצמה או כוח ההכרה שלה. עד כדי כך גדול, עמוק ונועז רוח הביקורת של קאנט! אבל כשמגיע קאנט באחד מספריו לפרשת היהדות, ניטלת לו פתאום רוח הביקורת. ואף על פי שאי אפשר שלא ידע, כי בור הנהו בתורת ישראל וספרותו העצומה, ששורשיה נעוצים בעמקי המסורת הקדושה וענפיהן התפתחו במשך אלפי שנים. עם כל זה מוציא קאנט משפט קדום ומוטעה ואף מחפיר על עם ישראל ותורתו. אני מדבר על ספרו של קאנט "הדת בתוך תחומי התבונה בלבד" שיצא ב1792 .   בספר זה "מוכיח" קאנט  באופן שטחי ומוטעה, ללא הסתיגות וביקורת עצמית כלשהי, כי תורת ישראל אינה תורה דתית, כביכול, אלא קובץ של חוקים מדיניים, ובדרך "אגב" מוציא הוא משפט שווא על עם ישראל, שהוא "עם השונא את כל העמים ועל כן כל העמים שונאים אותו".

ובספרו האחרון, "המחלוקת בין הפקולטטים", שהוא מעין צוואה פילוסופית של קאנט, מעז הפילוסוף לבוא אפילו בהצעה לעם ישראל שיקבל את אמונת הנצרות.  

ואף על פי שאי אפשר שלא ידע, כי היהודים תמיד מסרו את נפשם על קידוש אמונתם, משדל קאנט את היהודים בטון של מיסיונר, כי זוהי לא בלבד הצעה מוצלחת, אלא אף ההצעה היחידה שיכולה לשנות לטובה את מצב היהודים.

כל הדברים הללו, המחוסרים יסוד וביקורת עצמית, מהווים בפילוסופיה ה"ביקורתית" את ה"מקום החשוד" למוגלה של שנאת ישראל, המחלחלת בגוף ההשכלה של האומות ונעשתה משכבר לקנה מידה של ריקבון רוחני בחיי העמים. ואני מעז לומר שאם לא ינתחו בעוד מועד ובאזמל חד את "המקום החשוד" הזה בפילוסופיה ובכל ההשכלה המערבית, עלולה המוגלה הסתומה להתפשט בכל גוף התרבות ולהתבלט עד כדי מכת מדינות של אירופה (מעין נבואה לשואה, שאכן הגיע). 

ואני שואל, מה בצע בתורת המוסר הקאנטינית, השואפת, כביכול ל"טוב המוחלט", אם מחוללה עצמו אינו יכל להתגבר על שנאת ישראל. זו הזוהמה של הריקבון אשר בחיי האומות. וכשנעמיק לבדוק את ה"מקום החשוד", נמצא צינורות של אותה המוגלה במעמקי הפילוסופיה גופה...

ועוד יוסיפו השואלים לשאול: הלא אפשר, לפי מאמרו הידוע של אחד מחכמי ישראל, לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, היינו לקבל את תורת המוסר הנשגבה של קאנט ולזרוק את הקליפה החיצונית והצדדית של שנאת ישראל, שדבקה לא בפילוסופיה, אלא בפילוסוף, כ"חולשה אישית ומקרית", שבאה לקאנט בהשפעת הסביבה הריאקציונרית של מקומו וזמנו?

אכן שתי השאלות הללו מביאות אותנו לעומק הדברים:

ראשית "החולשה המקרית" של קאנט, מהווה, כאן, באמת, מאורע דרמטי ומהפכני, או ביתר דיוק, מאורע רפואי, בניגוד למאורע הכביר שתיאר לנו המרצה.

הרי לפי תורת קאנט אין המוסר נובע מהרגשות העליונים של אהבה ורחמים, אלא מתוך התבונה המעשית בלבד, שהיא, כביכול, נעלה מעל כל נטיות הרגש. והנה משמש לנו קאנט עצמו מופת ואזהרה, כי "חולשה אישית ומקרית" של שנאת חינם עלולה להוליך שולל את התבונה המעשית של האדם, אפילו הוא בעל שכל פילוסופי כקאנט, עד שהתבונה עצמה אומרת לטוב רע ומוציאה משפט קדום ומוטעה, שעליו היא מבססת למפרע את הירידה המוסרית של שנאת חינם. ולהיפך, אם אהבת הבריות ואהבת האמת מפעמות בלב האדם, בלי כל "חולשות", הרי אז התבונה צלולה ומשמשת נשק כביר להגשמת הטוב.

קיצורו של דבר, תורת המוסר נעשתה אצל קאנט מאורע דרמטי, כשהתבונה המעשית, שהתימרה לבנות את עצמה על המוסר, התמוטטה אצל קאנט עצמו על ידי "חולשה אישית ומקרית" של חוסר אהבה- וכל המוסר כולו נשאר איפוא תלוי באוויר, עד שהאהבה, הטהורה מכל "חולשה", תעורר מחדש את התבונה ותדריכהו בדרך הטוב והאמיתי....

שנית שנאת ישראל היא לא "חולשה אישית ופרטית" של קאנט בלבד, אלא של רבים מיוצרי ההשכלה המערבית ונושאיה, אותה השכלה שחדרה גם לרוסיה. ולא זו בלבד, אלא בארצו של קאנט נעשתה שנאת ישראל בחוגים מסוימים כמעט לשיטה פילוסופית, המתבססת, כביכול, על יסודות התבונה. על כל פנים אין שנאת ישראל מורגשת אצל משכילים רבים כסתירה פנימית, כשם שקאנט לא הרגיש בשנאתו לישראל סתירה מכאיבה לתורת המוסר שלו.

ובכן, שנאת ישראל היא לא חולשה מקרית, אלא חולשה אורגנית של ההשכלה המערבית, שממנה צמחה התורה הקאנטיאנית. זוהי המוגלה הסתומה, שאומנם רבים לא הכירו בה עדיין, אבל היא היא הסיבה האמיתית לקדחת הדמים באירופה וצריך לנתחה בעוד מועד עד היסוד, כדי להציל ולאפשר חיים מוסריים כלשהם בארצות התרבות. והוא שאמרתי, כי המאורע הדרמטי בתורת המוסר הקאנטינית הוא, בעצם, מאורע רפואי, הדורש במפגיע ניתוח יסודי....

על ידי ניתוח יסודי, המטהר במכוון ובהחלט את חיי הרוח מכל מוגלה של שנאת חינם, אפשר יהיה לבנות מחדש את תורת המוסר על ידי יסודות מוצקים ונצחיים של אהבה ורחמים"(עמודים 209-217).

סיכום 

ספרו המאלף של פרופ' שניאורסון מביא את סוגיות המוסר בתורתו של קאנט לכדי פולמוס חריף בין ד"ר גולדפאלם הפילוסוף, שהוא יהודי משכיל וחילוני, לבין ד"ר גיטלש שהוא רופא יהודי דתי, שעבר ייסורי גיהינום בהיותו ילד – קנטוניסטי, מידי קלגסיו של הצאר בסיביר.

אני מודה שבזכות ספר זה נודע לי פרט מאד חשוב מהביוגרפיה של קאנט, שפילוסוף גדול זה היה נגוע לכאורה בוירוס המסוכן של האנטישמיות. אנטישמיות כידוע היא נדבך עמוק, בסיסי ומסוכן של הגזענות. ובהחלט אני תומך בדברי הביקורת של  הרופא, כיצד עובדה זו מתיישבת עם תורת המוסר המוחלט של הפילוסוף?

מפאת קוצר היריעה לא פירטתי את המוסר העילאי של ד"ר גיטלש, את טיפוליו ההרואיים ומסירותו לחולים נוצרים ויהודים כאחד, כולל טיפולו המסור בבר הפלוקתא שלו, דהיינו ד"ר גולדפאלם הפילוסוף.