השימוש במדיטציה ככלי טיפולי מתפתח במהירות במאה ה-21 במערב בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. השם הכוללני של כל סוגי המדיטציות בפרסומים השונים - mindfulness - פירושו קשב פנימי או מודעות קשובה.

המדיטציה נוספה למרקם טיפולים נפשיים מקובלים וותיקים כמו DBT, שנועד לטיפול בהפרעות אישיות קשות, חלק מ-Somatic Experience לשם טיפול בנפגעי פוסט טראומה וכן בתוספת ל-CBT שהיא שיטה המובילה בתחום הפסיכותרפיה להפרעות נפשיות מגוונות.

יעילות מדיטציות, כולל בהפרעות פסיכוסומטיות, הוכחה במחקרים שונים (מקורות בפרקים האחרונים של ספרי "נפש האדם בראי הספרות", הוצאת "אח").

הניסיון שלי הוא עם המדיטציה שקרויה "ויפאסנה", שפירושה "לראות את הדברים באמת כפי שהם". אני מתרגל בעצמי מדיטציה ויפאסנה כ-12 שנים כל יום ועברתי 16 קורסים בטווח זמן זה (במודל של מר גואנקה ז"ל).

חברי, פרופסור יובל נוח הררי, היסטוריון ומורה לויפאסנה, שפרסם ספרים רבי מכר כמו "קיצור תולדות האנושות", "היסטוריה של המחר" ועוד, בראיון שהעניק לירחון האמריקאי Vox, הדגיש שהתרגול היום יומי של מדיטציה ויפאסנה שיפר בצורה מדהימה את יכולותיו המקצועיות ופיתח את היצירתיות שבו בשני אופנים: הראשון, שיפור המיקוד באמצעות התרכזות בנשימה הטבעית במדיטציה עצמה (נשמע קל אך מאד קשה לבצוע אף לאורך מספר דקות ללא הסחת הדעת של מחשבות נודדות - לשם כך יש צורך בתרגול ממושך). השני, חידוד היכולת להבחין בין הסיפורים בראשינו לבין אמת ומציאות, שזו משימה מאד קשה ללא תרגול ממושך של המדיטציה.

לדבריו, 99% ממחשבותינו הם סיפורים, דהיינו דמיונות, שאנו יוצרים בתוכנו. היכולת להבדילם ממציאות ואמת ולהתעלם מהם באופן ממשי זו מתנה גדולה שקיבל ממדיטציה ויפאסנה לאחר תרגול ממושך.

כמי שמתרגל הרבה שנים את המדיטציה הנ"ל, אני מסכים עם פרופסור הררי. גם אצלי מדיטציה זו שיפרה בצורה מדהימה את יכולתי המקצועית ואת רמתי האמנותית כצייר (מתואר בפרק האחרון של ספרי הנ"ל). בשונה מפרופסור הררי, השיפור המשמעותי אצלי נוצר לדעתי בדרך  אחרת, למרות ששתי הדרכים שנזכרו לעיל גם עזרו לי ולהרבה אחרים.

לעניות דעתי, הכלי התרפויטי העיקרי של ויפאסנה הוא דה סנסיטיזציה. יש טכניקות רבות בשדה הטיפול הפסיכולוגי שמטרתן דה סנסיטיזציה של כאב גופני ונפשי, אך לדעתי ובשבילי זו הטכניקה של מדיטציה ויפאסנה היעילה ביותר בהיבט זה.

ויפאסנה היא אחת מטכניקות המדיטציה העתיקות ביותר שמקורן בהודו. זה תהליך של התבוננות פנימית שבו המודט מתחיל בהתבוננות בנשימה הטבעית כדי להביא לריכוז התודעה. בעזרת המודעות שהתחדדה הוא מתקדם להתבוננות בטבע המשתנה של הגוף והנפש (בעיקר דרך מודעות הדרגתית לתחושות בכל הגוף ללא תגובה אליהן, שזה מאד קשה לביצוע ללא תרגול ממושך) וחווה את האמיתות האוניברסלית של הארעיות, סבל והוויה עצמית. חווית האמת הזו, תוך התנסות אישית ישירה, היא תהליך טיהור הנפש (דה סנסיטיזציה).

מדיטציה זו לא קשורה לשום פולחן או דת ומתרגלים אותה יהודים, נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים ואתאיסטים.

לפי השיטה הזו שלוש הסיבות העיקריות של הסבל האנושי הן: בורות, תאווה וסלידה (כולל פחד ושנאה). פריצת "סיפורים" או מחשבות השלכתיות, שכולן למעשה הן דמיונות, הם בעיקר במצבים של תאווה, סלידה ובורות. כאשר אחרי תרגול ממושך אנו מצליחים לצפות בתהליכים אלה באובייקטיביות, בניטרליות וללא תגובה, זו המהות של דה סנסיטיזציה.

ציטוט מתוך ספרי"נפש האדם בראי הספרות" בפרק האחרון:

"בקורסי המדיטציה עצמם ובתרגול היום-יומי הגעתי לתובנות עמוקות ומשמעותיות לגבי נפש האדם בכלל ושלי בפרט: המודעות למציאות הנוכחית במסגרת הגוף יש לה סגולות נפלאות.

בדרך כלל, כולנו מודעים למחשבות על העבר או העתיד באין סוף היבטים, הקשורים בין השאר לפחד, כעס והשתוקקות. מערכת התחושות והחושים שלנו, שהם החלק העמוק ביותר של הנפש, בכל הנוגע לעבר, הם בבחינת זיכרון ובכל הנוגע לעתיד בבחינת דמיון. האותנטיות היחידה שלהם היא ברגע הזה - כאן ועכשיו.

את זה ניתן להשיג באמצעות תרגולי הויפאסנה ובהמשך הפרק יש תיאור מפורט של הטכניקה וסגולותיה.