לב טולסטוי היה סופר והוגה דעות רוסי, שנודע בזכות שורה של יצירות מופת שהמפורסמות שבהן "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה" המהוות את שיאו של הרומן הריאליסטי. הפילוסופיה הפציפיסטית של טולסטוי וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז ואף אומצו על ידי מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג כשיטת מאבק (ויקיפדיה).

טולסטוי נולד ב-1828 במחוז טולה ברוסיה. הרביעי מחמישה ילדים. הוריו נפטרו בילדותו והם גדלו אצל קרובי משפחתם. ב-1862 התחתן עם סופיה בתו של רופא החצר שהיתה צעירה ממנו ב-16 שנה. ממנה נולדו לזוג 13 ילדים כשרק שמונה  מהם הגיעו לבגרות. חייו הגיעו לקיצם  ב-1910 כשהוא היה בן 82.

יצירתו "התחייה" פורסמה ב-1899 וגרמה לסערה גדולה ברוסיה. על הספר "התחייה" (ספר בן 400 עמודים) בהוצאת כרמל ירושלים בשנת 2012, בתרגומה של דינה מרקון: ביצירה זו מסופר על בן אצילים דימיטרי נכליודוב שהוזמן לשמש מושבע במשפט שבו נשפטה מסלובה קטיושה, צעירה נאה שאותה פיתה כעשר שנים לפני המשפט הנוכחי.

"סיפורה של האסירה מסלובה היה סיפור רגיל מאוד. מסלובה היתה בתה של משרתת וצמיתה שגרה בכפר אצל שתי אחיות - עלמות בעלות אחוזה - עם אמה הרפתנית. האישה הלא נשואה היתה יולדת מדי שנה, הילד הוטבל ואחר כך לא היניקה האם את התינוק הלא נחוץ, שבא לעולם בלי שירצו בו והפריע לעבודה, ועד מהרה הוא מת מרעב. כך מתו חמישה ילדים.

"השישית בתור שנולדה מצועני מזדמן, היתה ילדה ומנת גורלה היתה זהה בוודאי, אך אירע שאחת משתי העלמות הזקנות נכנסה לבקתת הרפתניות... התמוגגה למראה התינוקת והתנדבה להיות הסנדקית שלה, היא זאת שהעניקה לילדה את שמה ונתנה לאמה כסף וחלב והילדה נשארה בחיים וכך אמנם כינו אותה העלמות הזקנות, "הניצולה".

"הילדה היתה בת שלוש כשאמה חלתה ומתה. סבתה הרפתנית ראתה בנכדתה נטל, ואז אספו העלמות הזקנות  את הילדה לביתן. הילדה שחורת העיניים צמחה והיתה תוססת וחמודה להפליא, והעלמות הזקנות רוו ממנה נחת. כך היא חיה עד גיל 16. אז הגיע לביקור אצל העלמות שלה אחיינן הסטודנט, נסיך עשיר וקטיושה התאהבה בו. אחר כך, כעבור שנתיים, קפץ האחיין הזה עצמו לביקור אצל דודותיו בדרכו למלחמה, שהה אצלן ארבע ימים וערב נסיעתו פיתה את קטיושה, תחב לה ביום האחרון שטר של מאה רובל ונסע. חמישה חדשים לאחר עזיבתו התברר לה בוודאות גמורה, שהיא הרה" (עמוד 10).

מאז הידרדר מצבה, רבה עם העלמות הזקנות ועזבה את ביתן. עבדה כחדרנית ונוצלה מינית. התינוק שילדה מת מיד עם הגיעו לבית מחסה. במקומות אחרים שעבדה גם נוצלה מינית על ידי בעלי הבית. בסוף הגיע לבית בושת שם עבדה שבע שנים והתמכרה לאלכוהול ועישון.

באותו מקום אירע המקרה שבעטיו הואשמה בהרעלת סוחר עשיר וגניבת כספו, כאשר בפועל נוכלים ניצלוה כדי לגנוב את כספו ואי לכך מסרו לה חומר שהסבירו לה, שנועד לשינה ובפועל גרם למות הסוחר. מתברר שכל כוונתה היתה להרדימו כיוון שהציק לה וכלל לא גנבה את כספו.

נכליודוב חי עד הופעתו בבית המשפט ברמה מוסרית מפוקפקת, היתה לו מאהבת אשת איש, חשב רק על עצמו וניצל את נתיניו: "היה אדם אנוכי, מושחת ומעודן, שרק הנאתו יקרה לו... כעת זיהה את עצמו עם האני הנמרץ והחייתי. כל השינוי המחריד הזה אירע בו רק מפני שהפסיק להאמין לעצמו והתחיל להאמין לזולתו מפני שהיה קשה מדי לחיות מתוך אמונה לעצמו. כאשר אתה מאמין לעצמך, עליך להכריע תמיד בכל שאלה לא לטובת האני החייתי, שמבקש סיפוקים קלים, אלא תמיד כנגדו.

"כשאתה מאמין לזולתך, אינך צריך להכריע בשום שאלה, הכל כבר הוכרע, והוכרע כמעט תמיד נגד האני הרוחני ולטובת האני החייתי. ואם לא די בכך, כשהאמין לעצמו היה נתון תמיד לגינוי האנשים שבקרבתו. כשהאמין לזולתו, זכה לאהדת הסובבים" (עמוד 48).

עם תחילת המשפט (בחבר המושבעים) כאשר ראה את מסלובה עומדת לדין על פשע שלא ביצעה, נכמרו רחמיו כלפיה והרגיש אשמה נוראה על מצבה. למעשה, הודה כלפי עצמו וגם בפניה שהוא אשם במצבה על זה שניצל אותה 10 שנים לפני המשפט. אירוע זה חולל תמורה עמוקה בנפשו, שהחליט לעשות הכל כדי להצילה מעונש כולל השקעה בעורכי דין, מה שלא צלח - היא נידונה למאסר 4 שנים עם עבודות פרך. כדי למרק ולטהר את מצפונו החליט להתחתן איתה, אך מסלובה סירבה לכך. הוא החליט ללוותה עד סיביר ולהקל על תנאי חייה שם.

אותו מהפך באישיותו גרם לו לראות את אי הצדק שהשלטון מבצע כלפי בני העם הפשוט. החל לראות את הדיכוי הנורא כלפי האיכרים, המוזיקים, המשרתים ועוד. הוא החליט לחלק את אחוזותיו לאיכרים במחיר הגון כדי לפדות אותם מהניצול הנורא של בעלי האדמות.

במהלך הליווי של קטיושה (מסלובה) לסיביר התוודע לתנאי החיים האיומים של האסירים, שחלקם אף לא נשפטו. היו רבים שנזרקו לבית סוהר בגלל שלא היו להם ניירות. הוא ניסה לעזור להרבה אסירים והרבה לבקרם בבית הסוהר למרות הקשיים.

"איש מהנוכחים, החל מהכומר, והמפקח על הכלא וכלה במסלובה, לא העלה על דעתו שאותו ישוע עצמו שהכומר חזר על שמו פעמים כה רבות, בעודו מהלל ומשבח אותו במלים שונות ומשונות, אסר דווקא על כל מה שנעשה כאן. אסר לא רק על להג כה רב ותפל ועל לחשי קסם של חילול הקודש מעל הלחם והיין, אלא אף אסר על בני אדם במפורש לקרוא לזולתם מורים, אסר על תפילות בבתי מקדש וציווה על כל אחד להתפלל ביחידות, אסר על בתי מקדש כשלעצמם ואמר שבא להחריבם ושיש להתפלל לא בבתי מקדש אלא ברוח ובאמת. והעיקר, אסר לא רק להעמיד בני אדם למשפט ולהחזיקם בבתי אסורים, לענותם, לבזותם ולהענישם, כפי שזה נעשה כאן, אלא אסר על כל מעשה כפייה בבני אדם, באומרו שבא לקרוא לשבויים דרור... הכומר עשה במצפון נקי כל מה שעשה מפני שמילדותו חונך שזוהי אמונת האמת. הוא לא האמין בכך שמלחם נעשה גוף, שריבוי מלים מיטיב עם הנפש, או שאכל באמת פיסה של האל - בכך אי אפשר להאמין - אלא האמין שיש להאמין באמונה הזאת. והעיקר, מה שחיזק אותו באמונה הזאת שתמורת קיום פולחני האמונה זכה זה 18 שנים להכנסות, שכלכל מהן את בני משפחתו ומימן את לימודי בנו" (עמוד 129).

"בדרך כלל נהוג לחשוב שגנב, רוצח, מרגל, פרוצה צריכים להתבייש במשלח ידם, שהרי הם מודים שהוא מגונה. למעשה, מתרחש ההפך הגמור מזה. אנשים שהגורל, החטאים והמשגים שלהם העמידו אותם במצב מסוים, מעוות ככל שיהיה, מגבשים לעצמם השקפה על החיים באשר הם, שמאפשרת להם לראות את מצבם כטוב ומכובד. כדי לתמוך בהשקפה זאת אנשים נצמדים באופן אינסטינקטיבי לחוג החברתי שמכיר בתפישה שגיבשו על החיים ועל מקומם בהם. זה מפליא אותנו כשהדבר נוגע לגנבים המתגדרים בזריזותם, לזונות המתהדרות בפריצותן, לרוצחים המתגאים באכזריותם. אבל זה מפליא אותנו רק משום שהחוג החברתי והאווירה שבה שרויים האנשים האלה מוגבלים, והעיקר, מפני שאנחנו נמצאים מחוצה להם. אך האומנם לא אותה תופעה מתרחשת בין העשירים המתפארים בעושרם, כלומר בגזלה, בין המצביאים המתפארים בניצחונותיהם, כלומר ברצח, בין השליטים המתפארים בעוצמתם, כלומר בכפיה ובאלימות? איננו רואים באנשים האלה את סילוף תפישת החיים, מושגי הטוב והרע למען הצדקת מעמדם, רק מפני שחוג האנשים המחזיקים במושגים מעוותים כאלה גדול יותר, ואנו עצמנו משתייכים אליו.

השקפה כזאת על חייה ועל מקומה בעולם התגבשה אצל מסלובה. היא היתה פרוצה שנידונה לעבודות פרך, ולמרות זאת גיבשה לעצמה השקפת עולם שאפשרה לה ללמד זכות על עצמה ואפילו להתגאות במעמדה בפני בני אדם.

ההשקפה הזאת הסתכמה בכך שטובתם העיקרים של כל הגברים, כולם בלי יוצא מן הכלל - זקנים, צעירים, תלמידי גימנסיה, גנרלים, משכילים, נבערים מדעת - מסתכמת במגע מיני עם נשים מצודדות, ולכן כל הגברים, גם אם הם מעמידים פנים שהם עסוקים בעניינים אחרים, בעצם רוצים רק זאת. ואילו היא אישה מצודדת, יכולה לספק או לא לספק את רצונם זה, ומשום כך היא אדם חשוב ונחוץ. כל חייה הקודמים והנוכחיים היו אישור לצדקתה של השקפתה זו.

במשך עשר שנים ראתה בכל מקום שהיתה בו, החל מנכליודוב וראש משטרת הפלך וכלה במשגיחים בבית האסורים, שכל הגברים זקוקים לה... משום כך כל העולם הצטייר בעיניה כאוסף של אנשים שתאווה מושלת בהם, שאורבים לה מכל עבר ומנסים לכבוש אותה בכל האמצעים העומדים לרשותם - שקרים, אונס, קנייה, עורמה.

כך הבינה מסלובה את החיים, ובהתאם לאותה תפישת חיים, לא רק שלא היתה אדם נחות, אלא דווקא חשוב מאוד" (עמוד 141).

נכליודוב נפגש בבית הסוהר גם במהפכנים שכל פשעם היה לעזור לזולת ולעניים ולמנוע את ניצולם על ידי העשירים:

"אני הייתי במאסר פעמיים אמרה הדודה וחייכה חיוך נעים ועצוב. כשעצרו אותי בפעם הראשונה – ועצרו בלי סיבה, המשיכה, הייתי בת עשרים ושתיים, היה לי ילד והייתי הרה. קשים שכל שיהיו לי אז שלילת החופש, פרידה מהילד, מהבעל - כל זה היה לא כלום בהשוואה למה שהרגשתי כשהבנתי שהפסקתי להיות בן אדם והפכתי לחפץ. אני רוצה להיפרד מבתי  – אומרים לי שאלך ואעלה לכרכרה של עגלון. אני שואלת לאן לוקחים אותי - אומרים לי שאדע כשיביאו אותי. אני שואלת במה מאשימים אותי - לא עונים לי. כשאחרי החקירה הפשיטו אותי, הלבישו בגדי אסירים עם מספר, הכניסו אל מתחת לקמרונות המצודה, פתחו את הדלתות, דחפו לשם, נעלו על מנעול והלכו... אז נעשה לי נורא קשה. אני זוכרת שמה שהרג אותי אז יותר מכל שקצין הזנדרמריה הציע לי סיגריה כשחקר אותי. זאת אומרת שהוא יודע עד כמה אנשים אוהבים לעשן, זאת אומרת שהוא יודע עד כמה אנשים אוהבים חופש, אור, יודע עד כמה אוהבות אמהות את ילדיהן וילדים את אמם. אז איך הם ניתקו אותי בלי רחמים מכל היקר לי ונעלו על בריח כמו חיית פרא? אי אפשר לשאת את זה בלי לשלם מחיר. אם האמנת באלוהים ובבני אדם, בזה שאנשים אוהבים זה את זה, תפסיק להאמין בכך אחרי זה. אני הפסקתי להאמין מאז בבני אדם והלב שלי התקשח"(עמוד 272).

נכליודוב נזכר בפרשת האהבים שלו עם אשת ראש האצולה: "בהמיות החיה באדם היא דבר נתעב...כאשר אותה חיה מסתתרת תחת מעטה אסתטי ופיוטי מדומה ותובעת שתסגוד לה, אז, על ידי הערצת החיה, אתה נבלע בה בשלמותך, בלי להבחין עוד בין רע לטוב. אז זה מחריד" (עמוד 280).

נכליודוב המשיך במסעו לסיביר לעזרת מסלובה ואסירים אחרים שנפשו נקשרה אליהם בחמלה אין סופית:

"הוא נזכר באדישותו של מסלניקוב שהיה ראש הפלך, כשהלה דבר על הנעשה בבית האסורים, בקשיחותו של המפקח, באכזריותו של קצין המשמר, כשהוא לא הניח לאסירים לעלות על עגלות המשא ולא שם לב לכך שאישה ברכבת מתייסרת בחבלי לידה. כל האנשים האלה היו ככל הנראה חסינים, אטומים, לרגש הפשוט ביותר של חמלה, רק מפני שהיו בשירות המדינה. כמשרתיה הם נאטמו בפני רגשי אהבת האדם, כשם שהאדמה הזאת המרוצפת אבנים מסותתות אינה חדירה לגשם... ייתכן שיש צורך בכל מושלי הפלך, המפקחים והשוטרים, אבל מחריד לראות אנשים שניטלה מהם התכונה האנושית החשובה ביותר - אהבה וחמלה לזולת... אני פשוט מפחד מהם. ובאמת האנשים האלה מפחידים. מפחידים יותר משודדים. שודד בכל זאת יכל לחוס - ואלה אינם יכולים לחוס... בעצמים אפשר לנהוג ללא אהבה: אפשר לכרות עצים, לצקת לבנים, לחשל ברזל ללא אהבה: אך בבני אדם אסור לנהוג ללא אהבה... שהרי אהבה הדדית בין בני אדם הנה חוק יסוד בחיים האנושיים (עמוד 322).

"הקצין דרש שיושמו אזיקים על ידיו של איכר שהוגלה מתוך הקהילה ונשא כל הדרך על ידיו את בתו, שהשאירה לו אשתו, אשר מתה בטומסק מטיפוס. נסיונו של האסיר לתרץ את סירובו בכך שהוא אינו יכל לשאת את בתו כשידיו אזוקות, עורר את רוגזו של הקצין והוא היכה באכזריות את האסיר שלא ציית מיד" (עמוד 337).

הוא נפגש בבית האסורים עם אשת אצולה ששינתה כוון ונעשתה מהפכנית: "כולם נזפו בה על כך שבילתה את זמנה בחדר המשרתות, במטבח, באורווה ולא בחדר האורחים. ולי היה שמח בחברתם של טבחיות, סייסים, ומשעמם בחברת הגברות והאדונים שלנו... בגיל תשע עשרה עזבתי את הבית והתחלתי לעבוד כפועלת בבית חרושת. אחרי בית החרושת היא חיתה בכפר, אחר כך באה העירה ובדירה שהיה בה בית דפוס חשאי נאסרה ונידונה לעבודות פרך. מריה פבלובנה לעולם לא סיפרה זאת בעצמה, אבל לקטיושה נודע מאחרים שהיא נידונה לעבודות פרך מפני שלקחה על עצמה את הירייה שירה אחד המהפכנים בחושך בזמן שנערך חיפוש בדירה. מאז התוודעה קטיושה אליה, ראתה שבכל מקום שהיא נמצאת בו, בכל התנאים, לעולם לא חושבת על עצמה, אלא דואגת תמיד רק לכך איך תוכל להועיל, לעזור למישהו בעניינים גדולים כקטנים. אחד מחבריה אמר עליה בבדיחות הדעת שהיא מתמסרת לספורט של גמילות חסדים... גם התיעוב שחשו שתי הנשים לאהבה המינית קירב ביניהן. האחת שנאה את האהבה הזאת מפני שידעה את כל הזוועה שבה: האחרת מפני שבלי לחוות אותה , ראתה בה דבר מה לא מובן ועם זאת נתעב, פוגע בכבוד האנושי"(עמוד 340).

בנוגע למהפכנים: "ההבדל בינם לאנשים רגילים, לטובתם, היה גלום בכך שדרישות המוסר בקרבם היו גבוהות מאלה המקובלות בקרב האנשים הרגילים. בקרבם נחשבו לחובה לא רק כיבוש היצר, תנאי חיים קשים, נאמנות לאמת, חוסר אנוכיות, אלא גם נכונות להקריב

הכל, אפילו את החיים למען העניין המשותף. משום כך אלה מאותם אנשים שעמדו מעל הממוצע, עמדו גבוהה מעליו וייצגו מופת של רמה מוסרית נדירה... כך שאחדים ממכריו החדשים, נכליודוב לא רק כיבד, אלא אהב בכל נימי נפשו"(עמוד 346).

על האיכר נבאטוב: "אחרי שהתקבל לגימנסיה בזכות כשרונותיו הבולטים, נבאטוב שכלכל את עצמו במתן שיעורים פרטיים, סיים את חוק לימודיו עם מדלית זהב, אבל לא הלך ללמוד באוניברסיטה מפני שעוד בכיתה השביעית החליט שילך אל העם שיצא מקרבו, כדי להשכיל את אחיו הנידחים. כך אומנם עשה: תחילה עבד כלבלר בכפר גדול, אך נאסר במהרה על שקרא לאיכרים ספרים ואיגד בקרבם אגודה צרכנית ויצרנית. בפעם הראשונה החזיקו אותו בכלא שמונה חדשים... לאחר שהשתחרר נסע מיד לפלך אחר, קבל שם משרה של מורה ונהג בדיוק באותו אופן. שוב עצרו אותו והפעם החזיקו אותו בכלא שנה וחודשיים ובכלא הוא רק התבצר בהשקפותיו.

"אחרי המאסר השני הגלו אותו לפלך פרם. הוא ברח משם. שוב עצרו אותו והגלוהו לפלך ארכנגלסק. שם דנו אותו על סירובו להישבע אמונים לצאר החדש לגלות למחוז יאקוטסק. וכך בילה מחצית מחייו המבוגרים בבתי כלא ובגלות. כל ההרפתקאות האלה לא עשוהו מר נפש, אך גם לא מיתנו את מרצו, אלא בעיקר שלהבו אותו...כאדם חופשי עמל למען מטרה שהציב לעצמו, והיא: הנחלת השכלה לפועלים, ולאיכרים בעיקר ואיחוד שורות בתוכם... הוא היה קודם כל אדם קהילתי. היה נדמה לו שהוא עצמו אינו זקוק לדבר והיה מסוגל להסתפק בלא כלום, אך לקהילת חבריו דרש רבות והיה מסוגל לעשות כל עבודה – פיזית ורוחנית- בחריצות עצומה, בלי שינה, בלי אכילה...

השאלה איך נוצר העולם לא העסיקה אותו, דווקא מפני שהשאלה איך להיטיב לחיות בו תמיד עמדה לנגד עיניו. גם על העתיד לבוא לא חשב מעולם, כיוון שנשא במעמקי לבו אמונה איתנה ושלווה שירש מאבות אבותיו והמשותפת לכל עובדי האדמה, שכשם שבעולמם של בעלי חיים וצמחים דבר אינו נגמר אלא משתנה ללא הרף מצורה אחת לצורה אחרת- זבל הופך לזרע, זרע לתרנגולת, ראשן לצפרדע, תולעת לפרפר, בלוט לאלון, כך גם האדם אינו כלה אלא רק משתנה. הוא האמין בזאת לכן הישיר מבט עירני ואפילו עליז בעיני המוות ונשא בלי ליפול ברוחו את הייסורים המובילים אליו" (עמוד 362).

"אחרי שנכליודוב התוודע מקרוב לבתי הכלא ולתחנות במסע האסירים, ראה שכל אותן תכונות נפסדות שמתפתחות בקרב האסירים- שכרות, משחקי מזל, אכזריות, וכל הפשעים הנוראיים שמעוללים האסירים, ועצם הקניבליות- אינם יד המקרה או תופעות המעידות על התנוונות, על אדם מסוג נפשע, על מום, כמו שמפרשים מדענים מטומטמים, שפירושיהם משחקים לידי הממשלות: הנם תולדה בלתי נמנעת של תפישה מוטעית שמקורה אינו ברור, לפיה בני אדם רשאים להעניש את זולתם.

"נכליודוב ראה שהקניבליות ראשיתה לא בטייגה אלא במיניסטריונים, בוועדים ובמחלקות ממשלתיות, והיא רק נשלמת בטייגה: כשגיסו למשל, וגם כל העובדים במערכת בתי המשפט וכל הפקידים, החל במוציא לפועל מטעם בית המשפט וכלה בשר, אינם מתעניינים כלל בצדק או בטובת העם שהם מדברים עליהם, אלא לכולם נחוצים רק הרובלים שמשלמים להם כדי שיעשו כל מה שמוליד את השחתת המידות והסבל. זה היה גלוי וברור" (עמוד 380).

גיבור הספר נכליודוב עבר מהפך עצום בחייו. מאדם אנוכי ומושחת מידות הפך להיות בעל מוסר גבוהה, רוחני, עם אלטרואיזם בלתי נדלה. המהפך חל במשפט של מסלובה כאשר שירת בחבר המושבעים והרגיש רגשי אשמה איומים כלפי האשה שאותה ניצל. התפתחותו הרוחנית נמשכה לאורך המסלול בבתי הסוהר עד סיביר, שם ראה את הרוע האנושי בהתגלמותו. השינוי הרוחני בו התבטא, מלבד החמלה והעזרה לסובלים, העמקת אמונתו הדתית בכיוון שטבע ישוע של אהבה לבני אדם ללא גבולות, טיפוח הסליחה ומחיקת האלימות מהלקסיקון האנושי.                

לסיכום, טולסטוי, בגאונותו, הביא לנו את שתי הקצוות של המין האנושי - מצד אחד את הרוע הקיצוני ומצד שני את הטוב והמוסר האין סופי דרך הדמויות הרבות והמגוונות שביצירה זו.

המחבר מעלה תיאור של חברה רקובה, שטופה בשיכרות וזימה, עם פערי מעמדות זועקים לשמיים, חברה מנוונת שהאצולה עם הצאר בראשה שולטים בה באכזריות רבה. זו למעשה החברה של טרום המהפכה הסוציאליסטית.

טולסטוי מזכיר לי נביא זעם עשוי ללא חת. מצד אחד בעל כשרון אומנותי אדיר ומצד שני עם יכולת מוסרית ראויה להערצה, שאותה גם יישם בחייו ולא רק בספריו. השקפותיו כנגד אלימות בין בני אדם בכל מחיר, עקרון האהבה הסטואית לפיו הלך, הקרבתו האישית למען המוסר ואזהרתו מפני התאווה כגורם להידרדרות המוסרית ולסבל האנושי: כל אלה מזכירים את העקרונות הבודהיסטים.

הוא האמין בדבקות באלוהים. האמונה  הדתית  שלו היתה בעיקר בהיבט של המוסר הצרוף, האהבה בין בני אדם והאלטרואיזם הטהור.