ד"ר שופמן אמי

זאן- פראנסוא רוול הוא שם העט של זאן- פראנסוא ריקאר, שנולד ב1924, לימד פילוסופיה בסורבון, והתפרסם בביקורת הקטלנית שלו על הפילוסופים האקדמאים בספרו "בשביל מה פילוסופים?"(1957).בין ספריו הרבים שתורגמו לכל שפות המערב התפרסם גם הספר "לא מארקס ולא ישו".הוא רציונליסט מובהק המגדיר עצמו כתלמידו של וולטר, הוא מוכיח בספריו את פשיטת הרגל של המחשבה האוטופיסטית והאידיאולוגיות הגדולות. בשנת 1997 נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית.

מאתייה ריקאר, נולד ב1946 , למד ביולוגיה מולקולרית במכון פאסטר בפאריז וכתב דוקטורט בהדרכתו של המדען המהולל, חתן פרס נובל פראנסוא זאקוב. אחרי שנפגש במקרה עם מורה טיבטי בהודו החליט ב1972 להקדיש את חייו לחיפוש רוחני, למד טיבטית, וב1979 נהפך לנזיר. הוא משמש מתורגמן של הדלאי- לאמה ולמורים טיבטים אחרים בביקוריהם במערב, וחי כיום בנפאל.

מהו סוד הצלחתו של הבודהיזם במערב של זמננו? מה יש בו שאין בדתות המסורתיות של העולם המערבי, והאם הוא דת בכלל? האם אפשר ליישב בין תפיסת עולם רציונאליסטית ומדעית לבין המטאפיסיקה הבודהיסטית המתוחכמת? מהו המחקר הרוחני של הנזירים הבודהיסטים, והאם יש בו כדי לעזור לאדם המערבי המחפש משמעות לחייו ואינו מוצא אותה לא בדת, לא במדע, ולא בפילוסופיה המערבית? האם יכל הבודהיזם למלא את החלל הרוחני שהותירה קריסת האידיאולוגיות הגדולות של המערב: הדתות המונותיאיסטיות והסוציאליזם?

שאלות אלו ואחרות הקשורות בהן נדונות, בלשון בני האדם, בבהירות ובחן, בסידרת השיחות שניהלו ביניהם שני אנשים יוצאי דופן: האחד זאן פראנסוא רוול, פילוסוף ופובליציסט צרפתי ידוע מאד(הנ"ל). והשני, מאתייה ריקאר, איש מדעי החיים לשעבר שהפך לנזיר טיבטי ויד ימינו של הדלאי-לאמה. כמו כן, השני הוא גם בנו של הראשון.

שיחות הנפש הללו מתוארות בספר "הנזיר והפילוסוף". לדעתי הן מרשימות בכנותן, בחוכמתן ועמוקות מאד בהשקפות עולמם.

להלן ציטוטים מן הספר:

מאתייה(מ.):"יש הרבה דברים מעניינים בבודהיזם אבל צריך להזהר שלא ללכת לאיבוד בלימודים תיאורטיים בלבד או מבוססים רק על ספרים: כי אז עלולים לשכוח את אורח החיים הרוחני, שהוא לב ליבו של הבודהיזם וכל תמורה פנימית... מה שקוראים "הכרה" בבודהיזם היא ההבהרה של עולם התופעות, של אופיה של הרוח. מה אנחנו? מהו העולם? בסופו של דבר זו התבוננות ישירה באמת המוחלטת, מעבר למושגים. זוהי הידיעה במובן הכי בסיסי שלה"(עמוד 20).

זאן-פראנסוא (ז.פ.): "מאידך למילה "ידיעה", או "הכרה", יש היבט נוסף. מה שאני מכנה הרוח הסוקרטית. בעיני סוקרטס החוכמה היא תולדה של המדע. מבחינתו אין חוכמה או מוסר אינסטיקטיביים. הכל בא מההכרה ושני אלה החוכמה והמוסר נובעים מהמדע".

מ. : הבודהיזם כולל כמובן לימודי מדע מסורתיים, כמו רפואה, שפות, דקדוק, שירה, חישובים אסטרונומיים, מלאכת כפיים ואמנויות. הרפואה הטיבטית, המבוססת על צמחים ומינרלים, דורשת שנים של לימוד, ומספרים שהמנתחים הטיבטים היו מסוגלים לנתח ירוד באיזמל של זהב. אולם המדע העיקרי הוא ההכרה את עצמך ואת הממשות, והשאלה המהותית היא: מה טיבו של עולם התופעות, מהו טיבה של המחשבה? ובמישור המעשי: מהם המפתחות לאושר ולסבל? מנין בא הסבל? מהי הבערות? מהו המימוש הרוחני? מה היא השלמות? לסוג כזה של תגלית אפשר לקרוא ידיעה... הסבל הוא תוצאה של הבערות. הבערות היא עצם הדבקות ב"אני" ובמוצקות של התופעות. להקל על סבלותיו המידיים של הזולת זו חובה, אך אין בכך די. יש לטפל בסיבות לסבל"

מ.: "במהלך מסעותי – הייתי בהודו חמש או שש פעמים לפני שהשתקעתי בה – שמתי לב שכאשר אני נמצא אצל המורה שלי, אני שוכח בקלות את מכון פאסטר, המייצג את חיי באירופה, ואילו כאשר אני נמצא במכון פאסטר, רוחי מרחפת לעבר ההימאליה. קיבלתי איפוא החלטה שמעולם לא התחרטתי עליה: ההחלטה להיות במקום שבו אני רוצה להיות!" (עמוד 21).

מ. :"שים לב, בבודהיזם לא מדובר בהסרת אבק מתורה עתיקה ונשכחת. המחקר הרוחני, כשהוא מחולל תמורה פנימית אמיתית, הוא מחקר חי להפליא, שרעננותו מתחדשת ללא הרף. מסורת מטאפיסית כמו הבודהיזם אינה יכולה להזדקן, משום שהיא עוסקת בשאלות היסודיות ביותר של החיים. במהלך ההיסטוריה, התיאוריות המדעיות הן שהזדקנו לא פעם והוחלפו באחרות... בגילוי הצורה והמימדים המדויקים של כדור הארץ יש ללא ספק קידמה, אבל העובדה שהוא עגול ולא שטוח אינה משנה הרבה למשמעות החיים. מה שלא יהיו ההתפתחויות בתחום הרפואה, אי אפשר אלא להקל באופן זמני על הסבל, שאינו חדל להתעורר ומגיע לשיאו במוות. אפשר למנוע סכסוך או מלחמה, אבל אחרים יבואו במקומם, אלא אם תחול תמורה ברוחם של בני האדם. האם לא מוטב לגלות שלווה פנימית שאינה תלויה בבריאות, בכוח, בהצלחה, בכסף, בתענוגות החושים? שלווה פנימית שתהיה מקור לשלווה חיצונית " (עמוד 23).

מ. :"הסבל הוא מצב של חוסר סיפוק עמוק, הקשור לעיתים בכאב גופני, אבל הוא בראש וראשונה חוויה של הרוח. ברור לגמרי שאנשים שונים תופסים אותם דברים בדרכים מנוגדות, נעימות או לא נעימות. הסבל צץ כאשר אורבת סכנה ל"אני" שאנו מטפחים ונוצרים או כאשר הוא לא משיג את מה שהוא רוצה. את הסבל הגופני הגדול ביותר אנחנו חווים בדרכים רבות ושונות בהתאם לנטיות רוחנו. יתר על כן, המטרות המקובלות בחיים- כוח, נכסים, הנאות חושים, מוניטין- עשויות לגרום לסיפוק רגעי, אבל אין בהן אף פעם לגרום לסיפוק מתמיד, והן מתחלפות בן יום לאי שביעות רצון. לעולם אין הן נושאות איתן שיפעה בת- קיימא, שלווה פנימית, עמידה בתמורות הנסיבות החיצוניות. אם נרדוף כל חיינו אחר מטרות ארציות, הסיכוי שלנו להשיג אושר ממשי אינו גדול משל דייג המשליך את רשתו לנהר חרב".

ז.פ. : "את זה כבר יש לנו, ובאותם מונחים עצמם, גם אצל האפיקוראים,וגם אצל הסטואיקונים"

מ. :"מצב זה של חוסר סיפוק אופייני לעולם המותנה, שמעצם טבעו אינו יכול להביא אלא סיפוקים בני חלוף. במונחים בודהיסטיים נאמר שהעולם חדור סבל. אבל אין זה כלל ראייה פסימית של העולם, אלא פשוט קביעת עובדה. השלב הבא הוא איפוא חיפוש אחר מה שיפטור אותנו מהסבל. לשם כך צריך לדעת את סיבותיו. בניתוח ראשון הבודהיזם מגיע למסקנה שהסבל נולד מתשוקה, מדבקות, משינאה,מגאווה, מקינאה, מחוסר הבחנה ומכל הגורמים המנטאליים המכונים שליליים, משום שהם טורדים את הרוח ומכבירים עליה בילבול ואי ביטחון.

רגשות שליליים אלה נולדים ממושג של "אני" שאנו מטפחים ורוצים להגן עליו בכל מחיר. הדבקות הזו ב"אני" היא עובדה, אבל מושאה של דבקות זו, ה"אני", אין לו שום קיום ממשי- הוא לא קיים בשום מקום ובשום אופן כישות אוטונומית ומתמידה....

חשוב ביותר לא לבלבל בין שלווה פנימית ואפאתיה. אחד המאפיינים של המעשה הרוחני היציב הוא אי הפגיעות לתנאים חיצוניים, רצויים ובלתי רצויים. משווים את רוחו של הבודהיסט להר שהרוחות אינן יכולות לזעזע: הקשיים אינם מייסרים אותה, וההצלחה אינה מרוממת אותה. אבל שיויון נפש פנימי זה אינו אפאתיה ואינו אדישות, הוא מלווה בחדווה פנימית אמיתית ובפתיחות שמיתרגמת לאלטרואיזם בכל שעת מבחן"(עמוד 34).

ז.פ :"איך אדם יכל לכפות משמעת על מחשבותיו הוא, זה מהנושאים הגדולים של הפילוסופיה העתיקה. הפילוסופיה המודרנית שואפת הרבה יותר להכיר את האופן שבו פועלת הרוח מאשר לנסות לשנות אותה".

מ. :"הבודהיזם מצרף להכרת אופן הפעולה של הרוח- והוא מקדיש לכך חיבורים שלמים- גם את הכרת טבעה העליון. להכרה זו יש השפעה משחררת על הדבקות ב"אני". הטכניקות להגיע למטרה זו יעילות ומגוונות. גישה ראשונה היא שימוש בנוגדנים לרגשות המטרידים: אל מול הזעם מפתחים את הסבלנות, אל מול התשוקה את אי- הדבקות. אם נותנים דרור לרגשות, אז השנאה למשל אינה מולידה אלא שינאה. תולדותיהם של אנשים ושל לאומים מראות יפה שהשנאה לא פתרה לעולם דבר".

ז.פ :" תלוי בשביל מי... במשחק העתיק של אלימות ופשע, יש למרבה הצער גם זוכים. ובאשר לכיבוש השינאה, את זה אפשר למצוא בברית החדשה".

מ.:"כמובן! מנקודת מבט רוחנית זה מענין וטבעי לגלות מקבילות כאלה למסורות המערביות. אבל הבה נחזור לנושא השינאה. ניקח למשל מישהוא שבהתקפת זעם מכה אותנו במקל. איש לא יעלה על דעתו לכעוס על המקל- זה ברור. האם נתקיף בחמת זעם את האיש שהיכה אותנו? אם חושבים היטב הרי שאת האיש הזה אוכלת שלהבת של זעם שמקורה הוא הבערות. הוא איבד כל שליטה על עצמו. לאמיתו של דבר האיש הוא מושא לרחמים, כמו חולה, כמו עבד. אי אפשר לכעוס עליו באמת. בסופו של הניתוח המושגי, האויב האמיתי, שעליו אסור לרחם, הוא הזעם עצמו... במעמקי התודעה צריך לשמר חמלה ללא גבול וסבלנות אינסופית... האויב העיקרי שבו יש להלחם ללא רחמים, זוהי התשוקה להרע...

... כאשר מתבוננים במחשבה ויורדים אל מקורה, לא מוצאים שום דבר מוחשי. בו ברגע נעלמת מחשבה זו. לזה קוראים – לשחרר את המחשבות על ידי התבוננות בטבען. הכרת ריקותן. מחשבה ששוחררה באופן כזה לא תעורר עוד תגובת שרשרת: היא תיעלם מבלי להשאיר עקבות"(עמוד 37).

מ. :"חשוב ביותר הוא לגלות מה האינטליגנציה המלאכותית אינה יכולה לעשות. היא לא מסוגלת לחוש לא שימחה, ולא פחד, ולא ידידות ולא אהבת הזולת, ולא להעריך יופי ולא לחקור חקירה מטאפיסית. למחשב רב- העוצמה ביותר אין יותר תודעה מאשר למטאטא" (עמוד 55).

מ. :"הבודהיזם הוא הניגוד הגמור לפאסימיזם ואדישות, משום שברגע שאנו מכירים בסבל, הוא עוזר לנו לבחון במבט מפוכח את הסיבות לו, ופונה מייד לרפא אותו. הבודהיסט רואה בעצמו חולה, בבודהא רופא, בתורתו טיפול, ובמעשה הרוחני תהליך ריפוי.

ז.פ :"אם הבודהיזם הוא אמצעי להמנע מסבל, האם המערב לא מצא דרך אחרת לעשות זאת- באמצעות שינויים בעולם החיצוני ובחברה האנושית?

מ. :"השינויים בעולם החיצוני הם מוגבלים, וההשפעה שיש לשינויים חיצוניים אלה על האושר הפנימי שלנו גם היא מוגבלת.

... משנחדל להיות כלי משחק בידי עריץ דמיוני, נוכל לבטא בחופשיות את חוכמתנו, את אהבתנו לזולת, ואת רגשותנו. זהו השחרור מהמגבלות שכפתה עלינו הדבקות ב"אני" ובודאי לא הרדמה של הרצון"(עמוד 121 ).

מ. :"היה מקרה אחר, שבו נזיר זקן שבילה עשרים שנה בבתי כלא סינים בא לראות את הדלאי- לאמה בהודו. במהלך השיחה הדלאי- לאמה שאל אותו אם הוא פחד במהלך שנותיו הארוכות בכלא, שבהן סבל עינויים ושטיפת מוח. הנזיר השיב: הפחד הגדול ביותר שלי היה לאבד את האהבה ואת החמלה כלפי אלה שעינו אותי”(עמוד 146).

מ. :"הגישה החיובית למוות במזרח מנוגדת גם לסנטימנטליות, אווירת האסון או הבדידות המעיקה, גשמית ורוחנית, שבה מתים רבים מאד במערב" (עמוד 208).

הבודהיזם והפסיכואנליזה 

ז.פ : "...לפסיכואנליזה יש תפקיד חשוב ביותר בהשקפה המערבית על טבע האדם זה מאה שנים. ההיבט של הפסיכואנליזה שאליו צריך הבודהיזם להתייחס הוא התיזה הפרוידיאנית המרכזית: ככל שיתאמץ האדם להאיר את תוכו, ככל שישתוקק לכנות, להכרת עצמו ולשינוי עצמו, תמיד יהיה משהו שיישאר מעבר לטווח של האינטרוספקציה, של ההסתכלות- פנימה הקלאסית.וזה מה שפרויד קרא הלא – מודע".

מ. :"לטעון שאי אפשר לפרוץ את מחסום ההדחקה, זו בעיני קביעה קצת נמהרת מדי...לא פחות מהצהרתו של ויליאם גיימס: אי אפשר לעצור בעד שטף האסוציאציות המנטליות: זה בלתי אפשרי.

מסקנות מעין אלה מעידות רק על חוסר ניסיון ממושך באינטרוספקציה, ההתבוננות הפנימית הישירה בטבע הרוח. באיזה אמצעים ניסה פרויד לפרוץ את מחסום ההדחקה הזה? בפעולה של שכלו המזהיר ובאמצעות טכניקות חדשות. אבל האם הוא העביר חדשים ושנים, מרוכז כולו בהתבוננות הפנימית  של הרוח, כפי שעושים מתבודדים טיבטיים? ואיך יוכל פסיכואנליטיקן, שלא מימש לעולם את טבעה העליון של המחשבה, לעזור לאחרים לעשות זאת?

לרוע המזל הוא נראה די עלוב בהשוואה למורה רוחני מוסמך. הבודהיזם מייחס חשיבות גדולה לפירוק של מה שבקווים כלליים תואם ללא מודע של הפסיכואנליזה... על יסוד התנסויות מעטות שהיו לי, תמיד התרשמתי אצל מי שעבר אנליזה, שאומנם הם הצליחו להיפטר מהמרכיבים היותר דרמטיים של בעייתם, על ידי החזרה אל הינקות, אבל לא הצליחו לחסל את השורש העמוק של מה שפוגע בחירותם הפנימית. אחרי כל כך הרבה שנים של אנליזה האנשים לא נראו כאלו קורנת מהם מלאות שלווה. לעיתים קרובות מדי הם נשארו פגיעים, שבירים ומתוחים... בעובדה שזיהינו כמה מבעיות העבר שלנו, בכך אין די... הפסיכואנליזה מוגבלת על ידי המטרות שהיא עצמה קבעה. ניקח למשל את ענין הליבידו, האנרגיה של התשוקה. אם מנסים לדכא אותה היא מיתעלת לשבילים אחרים ומתבטאת בצורה חריגה. הפסיכואנליטיקן שואף איפוא לכוון אותה אל המושא הנכון, כדי לאפשר לה ביטוי נורמלי.

לפי המדע של ההתבוננות הפנימית של הבודהיזם, איננו מבקשים לא לדכא את התשוקה ולא לתת לה חופש במצבה הרגיל, כי אם להשתחרר ממנה לגמרי. לשם כך משתמשים בסידרה של אמצעים הדרגתיים, המתחילה בחולשת התשוקה על ידי נוגדנים, נמשכת בהכרת ריקותה הפנימית של התשוקה, ומסתיימת בהפיכתה של התשוקה להכרה. בסופו של התהליך, התשוקה אינה משעבדת עוד את הרוח ומפנה את מקומה לאושר פנימי, בלתי משתנה וחופשי מכל דבקות.

בעוד שהבודהיזם מטרתו להתנתק מדיכאון המחשבות, כמו ציפור שנוסקת מעיר מפויחת אל עבר אוויר ההרים הצלול, הרי הפסיכואנליזה כרוכה בהחרפת המחשבות והחלומות, מחשבות המתמקדות לחלוטין בעצמי. המטופל מנסה לארגן מחדש את עולמו הקטן, למשול בו ביתר הצלחה, אבל הוא נשאר דבוק אליו. לצלול לתוך הלא- מודע של הפסיכואנליזה זה קצת כמו להיכנס לתוך קן של צפעונים רדומים, לעורר אותם, לסלק את המסוכנים ביותר ולחיות בחברת השאר.

... לסיכום, לדעת הבודהיזם הקושי העיקרי הניצב בפני הפסיכואנליזה הוא שאינה מזהה את הסיבות היסודיות לבערות ולהשתעבדות פנימית... כל טכניקות המדיטציה על טבע הרוח מובילות אל הגילוי שהשינאה, התשוקה, הגאווה, המרירות, הקינאה וכיוצא באלה, אין להן אלא הכוח שאנחנו נותנים להן. אם מסתכלים בהן ישירות, קודם כל בעזרת ניתוח מושגי, ואחר כך בעין המתבונן הפנימי- אם מסתכלים בהן במערומיהן- עד שרואים את טבען הראשוני, מבינים שאין בהן לא המוצקות, ולא העוצמה הכופה שנדמה היה שיש בהן...כל זה דורש תירגול ממושך... במהלך שלב שני רוכשים ניסיון מסוים בתהליך השחרור מהמחשבות וזקוקים לפחות נוגדנים מיוחדים לכל סוג של מחשבה שלילית. המחשבות עולות ונעלמות מעצמן. לבסוף בשלב השלישי משתלטים לגמרי על השיחרור מהמחשבות, ואלה אינן יכולות עוד לגרום לשום עיוות. הן דומות לגנב שפורץ לבית ריק. הגנב לא יכל להרוויח שום דבר, ובעל הבית לא יכל להפסיד שום דבר.

המחשבות באות והולכות מבלי שנשתעבד להן...ובכך אנו משוחררים מהסבל. הרוח שוכנת בהוויה מוארת וערה, שבה אין למחשבות שום כוח לעכור שלווה. למען האמת, הסגולה האחת של הנגטיביות היא שאפשר לטהר אותה, לפוגגה. משקעים אלה של הלא- מודע אינם סלע, אלא קרח שנמס תחת שמש ההכרה"(עמוד229).

לסיכום

ספר זה מהווה מפגש נפלא בין שתי תרבויות: המערב המיוצגת על ידי זאן- פראנסוא פילוסוף בעל שיעור קומה,  והמזרח המיוצגת על ידי מאתייה, נזיר בודהיסטי טיבטי (מקורבו של הדלאי- לאמה), מדען בכיר לשעבר  בתחום הביולוגיה. מה שמוסיף לסקרנות שגם מדובר בשיחה בין אב ובנו. היו יותר נקודות הסכמה ממחלוקות. שניהם היו תמימי דעים, שבשנים האחרונות  יש "יבוא" מאסיבי של הבודהיזם  למערב. הם דנו בין היתר על הסיבות המגוונות לכך.

אני אישית, קשרי עם הבודהיזם עקיפים: במשך כעשר שנים אני מודט כל יום מדיטציה ויפאסנה. עשיתי כ12 קורסים בתקופה זו. שיטת מדיטציה זו שינתה את חיי לכוון חיובי ביותר בכל התחומים.

תיארתי זאת בפירוט במאמרי שהתפרסם בזמנו בדוקטורס אונלי:"מדיטציה ויפאסנה ובריאות הנפש".

הקשר לבודהיזם הוא בכך שמדיטציה ויפאסנה נוצרה על ידי גוטהמה בודהה- לפני כ2500 שנים כדי לשחרר את האנשים מסבל. למעשה מדיטציה ויפאסנה מהווה טכניקה טהורה ואינה דת או פולחן. מתרגלים אותה בני דתות מגוונות – גם יהודים, נוצרים, מוסלמים, הינדים ועוד.

המשותף למדיטציה זו ולבודהיזם: ראשית מי שהמציא אותה-בודהה. תכנים בסיסים כמו הדגש  על המוסר והאלטרואיזם הסטואי שמאפיינים את שתי הדיסציפלינות.

בנוסף הבנה עמוקה ופרקטית שכל תכני הגוף והנפש ארעיים. חשובה מאד המטרה המשותפת: כל רגע מודע וכל רגע מאוזן- נשמע קל , אך מאד קשה לביצוע.