במהלך הכינוס השנתי של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית ב-1972, הופיע על הבמה אדם במסיכה מעוותת של הנשיא ניקסון ופאה מתולתלת. הוא פנה אל עמיתיו הפסיכיאטרים ואמר: "אני הומוסקסואל. אני פסיכיאטר".
50 שנה אחרי האירוע פורץ הדרך, שהיה נקודת מפנה בהיסטוריה של זכויות ההומואים, "ניו יורק טיימס" פרסם כתבה על הפסיכיאטר ג'ון ארסל פרייר, שהיה בן 34 בזמן הנאום. שנה לאחר נאומו הודיעה אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית על הפיכת עמדתה בת כמעט מאה שנה והכריזה שהומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית.
במהלך הנאום, שאותו נשא תחת השם ד"ר הנרי אנונימוס, הוא תיאר את עולמם הסודי של פסיכיאטרים הומוסקסואלים. רשמית, הם לא היו קיימים. הומוסקסואליות סווגה כמחלת נפש והיוותה עילה לשלילת הרישיון הרפואי של האדם ולאובדן הקריירה. ב-42 מדינות, מעשה סדום היה פשע.
ד"ר אנונימוס הסביר שיש הרבה פסיכיאטרים הומוסקסואלים, אך הם חיים במחבוא ומסתירים כל זכר מהחיים הפרטיים שלהם מעמיתיהם כדי לא לסכן את הקריירה והחירות שלהם. "עם זאת, אנו לוקחים סיכון גדול עוד יותר בכך שאיננו חיים במלואה את האנושיות שלנו", אמר. "זהו האובדן הגדול ביותר, האנושיות הכנה שלנו".
שנה לאחר הנאום, האבחנה של הומוסקסואליות הוסרה מהמדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM) ובכך הסירה הפסיכיאטריה את הבסיס החוקי להפליה נגד הומוסקסואלים שכללה שלילת הזכות של הומוסקסואלים לתעסוקה, אזרחות, דיור ומשמורת ילדים, והדרתם מארגוני דת, צבא וממוסד הנישואין.
עד לשינוי, הומוסקסואלים הופנו לפסיכיאטרים לשם "ריפוי" על ידי הזרקת הורמונים או טיפולי המרה שונים. כעת נאמר להם שמנקודת המבט של המדע, אין בהם שום דבר פסול.
ד"ר פרייר, שמת בשנת 2003 בגיל 65, היה איש גבוה, מאסיבי ואינטליגנטי. הוא נרשם לקולג' בגיל 15 ולבית ספר לרפואה בגיל 19, אך שוב ושוב דרכו נחסמה כאשר הממונים עליו גילו שהוא הומוסקסואל.
הכישלון הכואב ביותר אירע בשנת 1964. הוא עבר ממדינת קנטקי לאווירה החופשית יותר של החוף המזרחי ושהה כמה חודשים באוניברסיטת פנסילבניה. במהלך ארוחת ערב הוא סיפר לחבר משפחה שהוא הומו. הצעיר דיווח על כך לאביו, שדיווח על כך ליו"ר המחלקה באוניברסיטה. יו"ר המחלקה קרא לד"ר פרייר למשרדו ואמר: "אתה יכול להתפטר או שאני אפטר אותך".
נדרשו שנים של משימות משפילות בבית חולים פסיכיאטרי בניהול המדינה, המוסד היחיד שקיבל אותו, עד שד"ר פרייר השלים את התמחותו. לאחר מכן נאלץ לחכות שנים רבות עד שקיבל קביעות. מסיבה זו לא מיהר "לצאת מהארון" וגם לא סיפר לאף אחד על הנאום שלו משנת 1972 במשך 20 שנה.
בשנת 1970, פרנק קמני, אסטרונום שהודח מהצבא בגלל היותו הומוסקסואל, הוביל קבוצה קטנה של פעילי זכויות הומוסקסואלים למחות מול הוועידה השנתית של אגודת הפסיכיאטרים בדרישה להסיר את האבחנה.
ד"ר פרייר היה חבר בקבוצה של פסיכיאטרים בארון שנפגשו בסתר בשולי ועידת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאים. הוא צפה בשאט נפש במפגינים נכנסים בסערה לדיונים בפאנל ומטרידים את הדוברים. שנה לאחר כן, פעילי הקבוצה החליטו שבמקום להפגין הם יעמתו את אגודת הפסיכיאטרים עם אחד משלהם, פסיכיאטר הומוסקסואל והם חיפשו מישהו שיסכים לעשות את זה. כשפנו לד"ר פרייר, הוא סירב כי הסיכון היה גדול מדי. אולם, כעבור כמה חודשים, כששמע שפנו לעשרות מעמיתיו שגם הם סירבו ואחרי מסע שכנועים, החליט להתגייס למשימה אך באופן שלא יפגע בקריירה שלו.
באותו זמן המאהב שלו היה סטודנט לדרמה ויחד הם הכינו תחפושת שתסתיר את זהותו: טוקסידו גדול מדי, מסיכת גומי שהמיסו אותה כדי לעוות את פניו ופאה. ד"ר פרייר סיפר שכשעלה על הבמה באותו יום הוא חש "תחושה עצומה של חופש", והוא גם היה גאה להיות היחיד מבין עמיתיו שהעז לעשות זאת. הוא ידע שעמיתיו לקבוצה הפסיכיאטרים ההומוסקסואלים נמצאים בקהל ומוחאים כפיים.
מימין, ד"ר פרייר, "ד"ר הנרי אנונימי", בכנס האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית בדאלאס, 1972. צילום: קיי טובין/ הספריה הציבורית של ניו יורק
ד"ר סול לוין, שב-2013 הפך לגבר ההומוסקסואל הגלוי הראשון שכיהן כמנכ"ל ומנהל רפואי של אגודת הפסיכיאטרים, אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס", שלמראה של ד"ר פרייר היתה השפעה רגשית עוצמתית על הפסיכיאטרים בחדר. "זה ברור שזה ממש זעזע אותם", אמר. "הקהל העצום ראה מישהו יוצא בתחפושת מוזרה מאוד. זה גרם להם להיות קצת מבולבלים - מה לעזאזל קורה כאן? ואז האדם הזה יוצא עם נאום כה רהוט".
בשנת 1973 אגודת הפסיכיאטרים הצביעה בעד הסרת הומוסקסואליות מה-DSM, אך לד"ר פרייר עדיין לא היתה קביעות, ובאותה שנה הוא פוטר שוב מעבודתו. מנהל בית החולים שבו עבד אמר לו שאם היה הומוסקסואל לא מוחצן, לא היו מפטרים אותו ושהוא פוטר בשל התנהגותו המוחצנת.
ד"ר פרייר צפה בעמיתיו מקודמים ומקבלים קביעות. קבוצת הפסיכיאטרים ההומוסקסואלים שבה היה חבר כבר לא היתה רלוונטית, ודור צעיר ופעיל יותר הקים את איגוד הפסיכיאטרים ההומואים והלסביים, אבל פרייר לא הצטרף אליה. הוא לא סיפר למשפחתו על הנאום וכמעט ולא סיפר על כך לאנשים אחרים.
ד"ר פרייר קיבל בסופו של דבר קביעות באוניברסיטת טמפל, שם התמחה בטיפול בשכול והיה אחד ממקימי תנועת ההוספיסים. לאחר שלימד כל היום, היה מקבל מטופלים עד לשעות הלילה המאוחרות. הוא ליווה רבים ממטופליו בשעות האחרונות לחייהם. הוא גם ערך מסיבות גדולות, ולפעמים חבריו המפורסמים, כמו האנתרופולוגית מרגרט מיד, היו מתארחים בהן, אך הוא הרגיש מבודד מהקהילה הגאה. מעולם לא היתה לו מערכת יחסים ארוכת טווח והוא תמיד הרגיש שהיה יכול להתקדם יותר בקריירה שלו.
יחלפו עשרות שנים עד שהיסטוריונים של זכויות הומוסקסואלים יבינו את חשיבותו של הנאום של ד"ר אנונימוס, שהיה שווה ערך בחשיבותו למהומות סטונוול של 1969 - סדרת הפגנות ספונטניות של חברי הקהילה הגאה בתגובה לפשיטה משטרתית אלימה בבר סטונוול אין בשכונת גריניץ' וילג' במנהטן, ניו יורק.
ד"ר פרייר טען שהסודיות סביב המעשה שלו העניקה לו כוח. "כאדם בתחפושת יכולתי לומר כל דבר שרציתי", העיד. "עשיתי את המעשה היחיד הזה ששינה את חיי ועזר לשנות את התרבות במקצוע שלי, ואז נעלמתי".
(תרגום: ענת רותם)
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
