מחקרים

שינויים בקרישת הדם בחולים עם פגיעה קהה בטחול לאחר אמבוליזציה

חוקרים סבורים כי אמבוליזציה של עורק הטחול מובילה לסיבוכים של קרישיות יתר, בחולים עם פגיעה קהה בטחול

זה מכבר תועדו סיבוכי קרישיות יתר בחולים, בעקבות כריתת טחול. עם זאת, אין מספיק מידע בספרות בנוגע לסיבוכי קרישיות יתר בעקבות אמבוליזציה של עורק הטחול (SAE – Splenic artery embolization). מטרת החוקרים הייתה לקבוע מהם השינויים בקרישת הדם ובפיברינוליזה ולהעריך את הסיכון לפקקת לאחר ביצוע SAE, בחולים עם פגיעה קהה בטחול.

החוקרים הכלילו 38 חולים עם פגיעה קהה בטחול שהיו יציבים המודינמית בקבלתם. פעולת SAE בוצעה במידה והפגיעה בטחול סווגה כדרגה 3 ומעלה ולא דרשה התערבות ניתוחית מידית. החוקרים מדדו את ספירת הטסיות, רמות הפיברינוגן, רמות די-דימר, תוצרי פירוק של פיברינוגן/פיברין, רמות אנטיתרומבין III, את ה-PTי(prothrombin time), ה-APTTי(activated partial thromboplastin time), TT (thrombin time), רמות ההמוגלובין וההמטוקריט, לפני ביצוע ה-SAE ולאחר יום, 3 ו-7 ימים.

החוקרים מצאו כי שיעור ההצלחה הטכנית של SAE ושיעור ההצלה של הטחול היו 100%. כמו כן, לא דיווחו על מקרי תמותה. הם מצאו כי בהשוואה לערכים שלפני ביצוע ה-SAE, רמות הדי-דימר, הפיברינוגן, הטסיות ותוצרי הפירוק של פיברינוגן/פיברין עלו באופן מובהק 3 ו-7 ימים לאחר ביצוע הפעולה (p <0.05). עם זאת, נמצא כי לא היה הבדל מובהק בין רמות האנטיתרומבין III, ה-PT, APTT, ה-TT ורמות ההמוגלובין, ביום הראשון, השלישי וה-7 לאחר SAEי(p> 0.05).

החוקרים הגיעו למסקנה כי שינויים ברמת הטסיות ובפרמטרים הקשורים לקרישת דם, עלולים לתרום לסיכון המוגבר לסיבוכים של קרישיות יתר, בחולים עם פגיעה קהה בטחול שעוברים SAE. על כן, הם סבורים כי יש לקחת בחשבון את האפשרות לאירועי פקקת ותסחיפים לאחר SAE ועל כן להמליץ על טיפול נוגד קרישה מניעתי.

מקור: 

Ren, C. et al. Journal of Clinical Laboratory Analysis 2021; 35(6); https://doi.org/10.1002/jcla.23801

נושאים קשורים:  מחקרים,  קרישת דם,  פיברינוליזה,  אמבוליזציה,  טחול
תגובות