שמי שרון פידל, בת 50. לפני 14 שנה, בהיותי בת 36, ילדתי את בתי הראשונה והאחרונה. במהלך ההריון התחילה אצלי אי ספיקת לב קשה. אף רופא לא קלט את זה אפילו שכבר בקושי הצלחתי לנשום. ילדתי לידה רגילה ובבוקר לאחריה, כשכבר לא הצלחתי לעמוד על רגליי וללכת, נשלחתי לאקו לב. ליבי עבד חלקית מאוד - 10%-15% בלבד.
דפיברילטור הושתל וחייתי כך כאמא וכבת זוג תשע שנים. לפני חמש שנים עברתי דום לב, ניצלתי על ידי הדפיברילטור לאחר שש מכות חשמל. חמישה חודשים לאחר מכן הידרדרתי ממש עד אשפוז והמתנה להשתלת לב. לאחר חודשיים הסתבר שמצבי קיצוני ממש ואחרי יומיים בטיפול נמרץ ו"שתיית" לווסמידן, הצליחו להשתיל לי את מכשיר ה-LVAD, השנוא-אהוב עלי.
ארבעה חודשים מאוחר יותר נמצא לי לב ועברתי השתלה. בעוד חודשיים ימלאו ארבע שנים להשתלת הלב שלי.
ואז הגיעה הקורונה. היא הבהילה את כולם סביבי, בריאים וחולים כאחד, אבל אני וחבריי המושתלים כבר הבנו שאנחנו בסיכון הרבה יותר גבוה מכל קשיש השוהה בבית אבות.
רופאת המושתלים המושלמת שלנו אסרה עלינו להגיע אפילו לבית החולים לבדיקות שגרתיות, אלא אם כן דובר בבדיקה חשובה מאוד, והזהירה אותי ואת חבריי למועדון המושתלים להימנע מביקורי חברים חולים שמאושפזים במחלקות. באופן אישי, שמתי לב שהתחלתי לדחות בדיקות דם.
אחת הכותרות החוזרות בטלוויזיה דיברה על מחסור במכשור למחלקות טיפול נמרץ. מדי יום ביומו שמעתי דיווחים על מכשירי הנשמה ומוות. כפוסט טראומטית, לאט לאט, כמו שזה יודע לעשות, התחלתי להרגיש רע, חלשה ועל סף התמוטטות נפשית
לא יצאתי מפתח הבית. יש לי חצר קטנה עם גינה וזה אפשר לי לחיות בכיף יחסי לתקופה. הסתגלתי למצב במשך תקופה ואני אף מודה שדי נהניתי מזה שעצרו את העולם, שמותר לי "לעשות כלום".
בטלוויזיה התחילו דיבורים יומיומיים על הנושא ואחת הכותרות החוזרות עסקה במחסור במכשור למחלקות טיפול נמרץ. מדי יום ביומו שמעתי דיווחים על מכשירי הנשמה ומוות. כפוסט טראומטית מדופלמת, לאט לאט, כמו שזה יודע לעשות, התחלתי להרגיש רע, חלשה ועל סף התמוטטות נפשית. מכשירי הנשמה, מכשירי הנשמה, מכשירי הנשמה - הזכרונות הקשים היכו בי ובנקודה הזאת התחלתי לפחד מאוד מהקורונה. פחד מוות של ממש תקף אותי והחרדה שבסוף אמות מקורונה אחרי כל מה שעברתי ונוסרתי, שנים של סיפור רפואי מתמשך, שהפך לסיפורי הנפשי, הביאו אותי להתקף פאניקה.
בהמשך, התאוששתי מהמחשבות המקפיאות ונאטמתי לחדשות. התחלתי להזמין חברים לחצר, וכשאף אחד לא ראה, אמא שלי ואני התחבקנו בסתר. אני חבקנית ידועה אבל היו אנשים שחששו להתחבק איתי וביני לביני חשבתי שאם עברתי את מה שעברתי, הכל קטן עלי. האמת היא שלא מצאתי איזון מחשבתי: או שהיה כאוס מוחלט שכלל פחד נוראי, או התעלמות טוטאלית שגרמה לי להסתובב בין אנשים.
הסביבה חששה עבורי מבלי שאדע. לא הוזמנתי לימי הולדת של חברים וגם לא הסכימו לבקר אותי. הפכתי להיות ה"בעייתית" הזו, שכל מי שיודע על מצבי דואג לי יותר ממני. המצב הזה התחיל להלחיץ אותי שוב, כמו גלי הקורונה שבאו והלכו, ואז הגיעו החיסונים.
אני מודה ומתוודה, לא האמנתי לרגע לכל נושא החיסונים, אפילו לא לרופאיי. מצד שני, התבקשנו, אנחנו המושתלים, להתחסן עקב מצבנו הרגיש ומערכת החיסון המוחלשת.
התחסנתי בגלל הפחד ששלט עלי, בגלל חוסר שקט. לא הצלחתי לישון בלילות, חוסר הוודאות וחוסר המידע גרמו לי להרבה חוסר אמון בממשלה, והרגשתי שגם אתם, הרופאים, כמוני, חלק מניסוי עולמי שאין לאף אחד שליטה עליו
אם הייתי בת אדם בריאה, לא הייתי מתחסנת. אני מבינה מאוד ומזדהה עם אלה שלא מוכנים להתחסן ואת אלה שכן. כן, אני מבינה את שני הצדדים. מדובר אחרי הכל בפחד שנוכח בינינו, הרבה יותר מהידע עצמו, שעד עכשיו, בינינו וכך נראה, לא ידוע באמת גם לכם הרופאים, ועימכם הסליחה.
הייתי ממתנגדי החיסון בקבוצות המושתלים שאני חברה בהן, אבל הלכה למעשה הייתי הראשונה להתחסן. התחסנתי בגלל הפחד ששלט עלי, בגלל חוסר שקט, לא הצלחתי לישון בלילות, חוסר הוודאות וחוסר המידע גרם לי להרבה חוסר אמון בממשלה, והרגשתי שגם אתם, הרופאים, כמוני, חלק מניסוי עולמי שאין לאף אחד שליטה עליו.
התחסנתי. מבחינתי, זה היה כמו לקחת כדור הרגעה לאחר חרדה ארוכה וממושכת, וזה אכן הרגיע אותי. עברתי את החיסון השני, סבלתי שלושה שבועות מכל דבר אפשרי, אבל גם זה עבר. מה זה כבר צמרמורות, בחילות עייפות מטורפת? קטן עלי, זה היומיום שלי לפעמים. הרגשתי אושר שהפחד חלף ואפילו נפגשתי עם הרבה אנשים בתערוכה שלי. הרגשתי מוגנת ובטוחה והתחלתי לחזור למפגשים ולתפקד בצורה חיובית יותר.
התלהבתי שכמושתלת לב יש לי את הזכות להיות ראשונה ואף לקבל בדיקה סרולוגית ב"שיבא". לאחר שבועיים מהבדיקה לא התגלו נוגדנים. כמו בסדרה ה"חיים", ניסיתי לדמיין איך לגוף לוקח קצת יותר זמן בגלל מצבי והחיסון עוד רגע מייצר אותם. ואז עברתי בדיקה סרולוגית שנייה וכלום, נאדה, לא נוגדנים ולא נעליים.
הפחד התחלף עכשיו לכעס גדול. שוב כעסתי על הממשלה, על מערכת הבריאות, על חוסר הידע ועל כל תופעות הלוואי המיותרות שנאלצתי לסבול אחרי החיסון השני.
אני לא מחוסנת! אני לא מחוסנת. עברתי חיסון ואני לא מחוסנת! מה אני אמורה לעשות במצב הזה?
האם יהיה חיסון המתאים למדוכאי חיסון? האם אצטרך חיסון שלישי? האם חיסון שלישי ייצר בי נוגדנים? אם כן, האם איאלץ לקחת חיסון כל תקופה, ואם כן, כל כמה זמן? ואם לא, מה זה אומר עלי? אני סיכון מהלך?
נאלצתי לבטל השבוע טיפול שיננית וטיפול אצל רופא השיניים, הרופאה והאחות הראשית של המושתלים מבקשות בכל תוקף מה שניתן לדחות לדחות. ואני? אני כבר לא יודעת כבר מה מותר ומה אסור, אני שוב נמצאת במקום שצריך לקחת אחריות ומצד שני אני רוצה לחיות כבר.
בחבורת המושתלות שלנו בוואטסאפ, אנחנו מקטרות האחת לשנייה, מעודדת זו את זו, בוכות וגם צוחקות. זו התמיכה היחידה שמצאנו לעצמנו בתקופה הזו והיא לא דומה לשום התמודדות של אחרים.
יש לי הרבה שאלות אליכם, הרופאים: האם יהיה חיסון המתאים למדוכאי חיסון? האם אצטרך חיסון שלישי? האם חיסון שלישי ייצר בי נוגדנים? אם כן, האם איאלץ לקחת חיסון כל תקופה, ואם כן, כל כמה זמן? ואם לא, מה זה אומר עלי? אני סיכון מהלך? מה אתם יודעים באמת על כל הנושא הזה? האם יהיה לזה סוף? האם גם אתם מרגישים חסרי אונים מול המפלצת הזו?
הכותבת היא אמנית מושתלת לב