בימים אלה של תעמולת הבחירות ושיח פוליטי מתלהט ולפרקים מקטב, אנחנו נחשפים לאמירות מכלילות, מתייגות וחסרות אחריות ביחס לאנשים המתמודדים עם מצוקה נפשית ואבחנות פסיכיאטריות וביחס לשירותי בריאות הנפש. בין היתר, כאילו התפרסם "סקופ עיתונאי" ובו נטען כי רב-אלוף (מיל') בני גנץ פנה לטיפול נפשי וטופל גם בתרופות פסיכיאטריות. ללא קשר לדעה הפוליטית של כל בוחרת ובוחר, ומעבר לסוגיות של צנעת הפרט וסודיות רפואית, זהו מצב בלתי נסבל שגורם פגיעה חמורה וכפולה במתמודדים, בבני משפחותיהם ובאנשי טיפול בתחום בריאות הנפש.
עוד בעניין דומה
הפגיעה הראשונה נובעת מהטענה שאנשים עם מצוקה נפשית אינם יכולים לשרת בתפקידים בכירים שבצידם אחריות גדולה. אמירה זו היא מכלילה ומבזה, ומעידה בעיקר על בורות. כמעט כל אזרח במדינת ישראל מכיר מדינאי ואיש צבא שהגיע לדרגה המקבילה לסגן אלוף בצבא הבריטי (לוטננט קולונל) למרות העובדה שאובחן עם הפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). מדינאי זה תפקד באופן מעורר הערכה והשתאות לאורך מלחמת העולם השנייה, היה בין אדריכלי הניצחון על גרמניה הנאצית ובכך היה אחראי להצלתם של מיליוני יהודים. שמו וינסטון צ'רצ'יל, והוא כיהן כראש ממשלת הממלכה המאוחדת בשנים 1945-1940 ושוב בשנים 1955-1951.
בדיוק כמו באותם ימים, גם היום אף אחד אינו מטיל ספק בתרומתו לאנושות כמדינאי, כמצביא וכסופר. צ'רצ'יל כינה את הדיכאון שלו "הכלב השחור", וארגון הבריאות העולמי יזם הפקת סרטון הסבר מצויר מאיר עיניים ונגיש במטרה להגביר את המודעות לבריאות הנפש, לצמצם את הסטיגמה ולעודד אנשים להגיע לטיפול.
נוסף על צ'רצ'יל, דמויות מופת נוספות בהיסטוריה האנושית התמודדו עם בעיה נפשית, ובכללם אברהם לינקולן, הנשיא האמריקאי, שנטען כי התמודד עם דיכאון, ג'ון נאש, זוכה פרס נובל לכלכלה, שאובחן עם סכיזופרניה, וינסנט ון-גוך, שהתמודד עם הפרעה דו-קוטבית, סקוט פ' פיצ'גרלד ועוד רבים. הסופרת ג'.ק. רולינג, אף "יצאה מהארון" וסיפרה בפומבי על התמודדותה עם דיכאון ומחשבות אובדניות ופנייתה לטיפול פסיכולוגי לקבלת עזרה.
יש מחקרים רבים לגבי הקשר בין יצירתיות ובעיות נפשיות. אך אין זה נדיר כלל: אחד מכל ארבעה או חמישה יסבול מהפרעה נפשית לאורך חייו, ומעבר להתמודדות עם המצוקה הנפשית, הסטיגמה כלפי אנשים אלה עלולה להיות קטלנית ולגרום לאדם להסתגר בבית, להפחית מערך עצמו ולמנוע ממנו להגיע לטיפול. בימי הביניים ושלטון הכנסיה יוחסה הפרעה נפשית לפגם מוסרי, ולמרבה הצער נראה שגם בימים אלה הסטיגמה עדיין דבקה במתמודדים ובבני המשפחה.
הפגיעה השנייה באוכלוסיית המתמודדים עם בעיות נפשיות נובעת מהאמירות הפוגעניות כלפי פנייה לטיפול נפשי. מתוך הדברים שנאמרים עולה שטיפול שיחתי או טיפול תרופתי פסיכיאטרי הוא עניין בעייתי שיש להתבייש בו, והנעזרים בטיפולים כאלה הם אנשים חלשים ולא יציבים. התוצאה היא שאנשים במצוקה נפשית, שנמצאים במצבי קיצון ולעתים גם בסכנת פגיעה עצמית ואובדנות, עלולים לחשוב פעמיים אם בכלל כדאי להם להגיע לטיפול. מחסום חברתי זה עלול לעלות בחיי אדם והוא חותר תחת כל המאמצים להפחתת הסטיגמה ולהנגשת השירות בבריאות הנפש.
הטיפול הנפשי הרב מימדי כולל טיפול ביולוגי (ובכלל זה - תרופות, נזעי חשמל), פסיכולוגי וסוציאלי-שיקומי. הוא מאפשר לאדם לממש את יכולותיו באופן שמכבד את רצונותיו ושאיפותיו, ומבטא ערכים בסיסיים של זכויות אדם ושל אנושיות. אלא שמערך בריאות הנפש בקהילה ובאשפוז סובל במדינת ישראל מהזנחה, מתת תקצוב, מתקינה חסרה ומבעיות כוח אדם ותורי המתנה בלתי אפשריים.
מאנשים עם אחריות לאומית, שהם דמויות לחיקוי עבור האזרחים ושאליהם אנו נושאים עיניים, מצופה להתבטא באופן שמקבל את האחר ומעצים את האנשים המוחלשים בחברה. אין צורך להוסיף חסמים חברתיים מיותרים ולערום עוד דעות קדומות על גבם של אלה שחייהם כוללים התמודדות קשה גם כך.
לסיכום, אנו בחברה לבריאות הנפש בקהילה קוראים לכלל נבחרי הציבור להעלות את נושא הבריאות ובריאות הנפש לראש סדר העדיפויות הלאומי ולהפנות משאבים רבים יותר למערך בריאות הנפש, עם דגש על חיזוק הקהילה והמרפאות הפסיכיאטריות. אין חוסן לאומי ללא בריאות, ואין בריאות ללא בריאות הנפש.
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")