מגזין

מחיר ההתעלמות מהבריאות הנפשית של רופאים

ספר חדש שיצא לאור בבריטניה מציג כתב אשמה נגד הזנחת סוגיית הבריאות הנפשית של רופאים ואנשי צוות רפואי ב-NHS

"אנו רואים יותר ויותר נשים שמוסללות לקהילה. במקביל, יש פחות ופחות נשים במקצועות הכירורגיים ובשדרת ההנהלה וכאן יש פספוס ענק של נשים מוכשרות שיכולות לתרום רבות למרחב הרפואי" (צילום: אילוסטרציה)

קיימת התעלמות מוחלטת מהבריאות הנפשית של רופאים ואנשי צוות רפואי; כך כותבת קרולין אלטון (Caroline Elton) פסיכולוגית תעסוקתית במערכת הבריאות הציבורית הבריטית NHS, בספרה Also Human שראה אור בימים אלו בהוצאת "וויליאם היינמן" בלונדון. היא מציגה בו את תסמיניה של המחלה התעסוקתית המדוברת ביותר כיום בעולם הרפואה: שחיקה.

הספר הוא כתב אשמה נגד הזנחת סוגיית הבריאות הנפשית של רופאים. זאת, למרות שרופאים דווקא נוטים הרבה יותר מבעלי מקצוע אחרים לפתח כתוצאה מעיסוקם התובעני והמתיש בעיות בתחום בריאות הנפש. תנאי העבודה של הרופאים, בכל מקום בעולם, כמעט בכל תחום שבו הם פועלים, מלחיצים הרבה יותר מכל תחום עיסוק אחר שמתנהל במשרד, בין ארבע קירות.

ב-2016 הזדעזעה בריטניה כאשר רופאה צעירה צעדה לחוף הים והטביעה עצמה למוות. הוריה סיפרו לתקשורת: "שעות עבודה ממושכות, חרדות וייאוש שהולידה העבודה, חששות מפני עתידה ברפואה, תרמו חד-משמעית להחלטתה האיומה שאין ממנה חזרה". בחודש שעבר מתמחה ברפואת-ילדים התאבדה בעקבות התקף פאניקה במהלך עבודתה. פאניקה, חרדה כרונית ועקה (סטרס) מביאים רופאים לנקודת השבירה.

שחיקה מקצועית בקרב רופאים (צילום: אילוסטרציה)

"אני חוששת שלבתי הספר לרפואה יש מנגנונים חלשים לזהות מועמדים שמסיבות רגשיות ונפשיות לא מתאימים לעסוק בתחום"

אלטון מצטטת בספרה דו"ח מיוחד שפורסם ב-British Medical Journal ב-2011 שהצביע על כך ששליש מהרופאים שהשתתפו בסקר נרחב הודו שהם סובלים, כתוצאה מעבודתם, מבעיות שונות בתחום בריאות הנפש.

סקר אחר שביצע בשנה שעברה ה-Royal College of Physicians בקרב רופאים צעירים העלה, כי 70% עבדו בסבבי-תורנויות שסבלו באופן קבוע מצוות קטן-מדי לצורך ביצוע המטלות ו-80% דיווחו כי העבודה בתנאים הללו הביאה אותם למצב עקת-דחק קיצונית. 25% חשו שלעבודה השוחקת יש השפעה חמורה על הבריאות הנפשית שלהם.

כמו כן סיפרה המחברת על מתמחה ברפואת ילדים שהיה עד במהלך עבודתו למותם של תינוק ואמו והמראה "היכה אותו בפחד משתק". בעקבות זאת כשל במבחן הגמר. למחרת הודיע כי הוא עוזב את המקצוע ויחפש לפתח קריירה בתחום אחר. אחר הקיא יום-יום תוך כדי העבודה מרוב חרדה ופאניקה. רופאה צעירה אחרת הוכתה בהלם כאשר נתקלה ביחס אליה מצד בכירים – ולא פסקה לבכות. "היא הגיעה אלי לייעוץ ולטיפול מתאים", כתבה המחברת.

לאלטון ניסיון של למעלה מ-20 שנה במקצוע והיא מתמחה במיוחד בטיפול הנדרש לרופאים וצוותי רפואה שנקלעים למצבים הללו כתוצאה מעבודתם השוחקת. היא סיפקה תמיכה-נפשית לרופאים-מומחים ויועצים בבתי חולים במסגרת פרויקט מיוחד שמטרתו הייתה "לעשותם מורים-מנחים טובים יותר לרופאים צעירים", סיפרה בראיון שפורסם עמה ביומון "גרדיאן", לרגל הופעת הספר.

"עקבתי אחר עבודתם של רופאים-מרדימים, במחלקות השונות של בתי החולים, בחדרי ניתוח והשתתפתי בדיונים מחלקתיים ואחרים. נתבקשתי להציע למומחים המלצות והיזון-חוזר כדי לשפר את עבודתם כמורים-מדריכים", אמרה.

בספר היא כותבת שרבים מהרופאים הגיעו למקצוע מבלי שקודם לכן העלו בדעתם במה הוא כרוך, במיוחד מההיבט הנפשי והרגשי. המעבר מהלימודים בבית הספר לרפואה לעיסוק היום-יומי מלווה בלא-מעט חששות, חרדות ומעל לכל שאלות מטרידות, בין השאר 'האם אני בכלל מתאים לעסוק ברפואה?'.

"לא הדריכו אותם במידה מספקת להכרת ההשפעה שתהיה עליהם למראה הסבל של חולים שעמם הם נפגשים. עם המחשבות המטרידות של חוסר-היכולת התמידית לשלב ולאזן בין חיי משפחה לבין מחויבות ודרישות של המקצוע ולצד זה גם המורכבות הרגשית שמלווה צעיר שמחליט עקב תנאי העבודה השוחקים לעזוב או לנטוש קריירה רפואית", אמרה.

"קיימת התעלמות מהבריאות הנפשית של הרופאים"

מעט מאד אנשי מקצוע במסגרת ה-NHS עוסקים ביעוץ ותמיכה נפשית ברופאים. "הלוואי שהיו הרבה יותר. קיימת התעלמות מוחלטת מהבריאות הנפשית של כוח העבודה העוסק ברפואה", אמרה אלטון באותו ראיון. "נכון, ההתקדמות הטכנולוגית שהרפואה יודעת בעשורים האחרונים הם מדהימים, אבל היא לא הושוותה עם ההבנה לעומסים הנפשיים גורמי הסבל לרופאים. בעניין הזה אנחנו באופן מוחלט בימי הביניים. אהיה מופתעת אם מי שיקרא את הספר יראה את הרופא המטפל בו באותו אופן שבו נהג להסתכל עליו קודם לכן".

אלטון מדגישה, שבמסגרת ההדרכה לקראת השתלבות במקצוע יש לאמן רופאים צעירים וגם אחיות בחדרי ניתוח לעבודה המתאפיינת בשעות-רבות מאד גם של עמידה על הרגליים. "מחקרים שונים", ציינה, "הראו שככל שמתקדמת תקופת ההכשרה וההתמחות, רמות האמפתיה של סטודנטים לרפואה ומתמחים יורדות באופן עקבי. יש צורך לכן ללמד רופאים לעבור ממצב אחד לשני, ממש בלחיצה על מתג, אבל יותר ויותר מתקבעת גם ההכרה ש'איכות אישית' שאדם משלב בעבודתו היום-יומית במיוחד כאשר הוא עוסק במטופלים, היא שקובעת את איכות עבודתו".

שחיקה מקצועית בקרב רופאים (צילום: אילוסטרציה)

"רבים הגיעו למקצוע מבלי שקודם לכן העלו בדעתם במה הוא כרוך, במיוחד מההיבט הנפשי והרגשי"

"מקובלת הדעה שרופאים יוצרים חומה ומסתירים את רגשותיהם האמתיים כדי להגן על עצמם, אבל ההוכחות הן שלמעשה הם מדחיקים את תחושותיהם וכך הם נשחקים מהר יותר", סיפרה אלטון, "יש מחקר שנעשה לא מכבר שמצא כי בקרב הרופאים האמפתיים ביותר יש שיעורים נמוכים של עקות-דחק, סטרס ושחיקה. לכאורה יש כאן ניגוד, אבל לעתים קרובות המפגש הזה של אדם-עם-אדם דווקא מקל על הלחץ".

"אני חוששת שלבתי הספר לרפואה יש מנגנונים חלשים לזהות מועמדים שמסיבות רגשיות ונפשיות, כאשר יתקלו באירוע קשה, למשל הצורך המידי לבצע החייאה במקרה של דום-לב, לא יהיו מסוגלים להתאים עצמם לדרישות המורכבות-מאד של המקצוע", אמרה.

"נתקלתי ברופאה צעירה שבחרה להתמחות באונקולוגיה לאחר שאביה מת מסרטן, אבל כבר ביום הראשון לעבודתה בבית חולים חוותה במחלקה אירוע טראומטי כיוון שהמטופל הראשון שבו פגשה נראה לה ממש כמו אביה כשהיה חולה. היא התעלפה ליד מיטתו", סיפרה.

אלטון סבורה כי ההחלטה של אדם צעיר להתמחות ברפואה מתקבלת אצלו לרוב בגיל 16. "נכון הם עדיין 'ילדים', 'תינוקות'. בבית ספר תיכון סבורים כי מי שמצטיין במדעים עשוי להיות אוטומטית מתאים לקריירה ברפואה. אבל לצוות ההוראה אין הבנה כיצד בדיוק היא תיראה. יש אנשים צעירים שהם מצוינים במעבדה, אבל לא תרצה לראות אותם לידך כאשר אתה במיטה בבית חולים".

"יותר מדי מתמחים מכירים מאוחר מדי בעובדה שהם לא מתאימים לעסוק ברפואה. רבים מהם לא מעריכים בתחילת דרכם את מידת המחויבות שהמקצוע דורש ושהם נטלו על עצמם. באנגליה כדי להיות רופא-משפחה (GP) נדרשות 5 שנות התמחות אחרי התואר, אבל מי שרוצה למשל להיות רופא-מומחה בקרדיולוגיה של ילדים יצטרך לעבור התמחות הנמשכת 12 שנה. נתקלתי בלא מעט צעירים שפנו ללימודי רפואה, הבינו בשלב זה אור אחר שאינם מתאימים, או שהמקצוע תובעני מדי. הם רצו לפרוש אבל חשו לכודים בפחד לאכזב את ציפיות הוריהם".

"נכון, רפואה היא מקצוע אצילי, מכובד. מי שעוסק בכך מציל חיים ויש לא מעט אנשים שנלהבים לעשות זאת. באנגליה מעולם לא היה מצב שלא הייתה דרישה לרופא, מעולם לא היה בתחום הזה 'חוסר עבודה'. אבל נתקלתי באדם שבילה 15 שנים מחייו במרדף אחר קריירה בתחום שמעולם לא נהנה בו. אחר דחף את עצמו 10 שנים בהתמחות והכשרה, על חשבון חיי משפחה, עד שלקה בהתקפי פאניקה שחייבו אותו להודות שלמעשה תחום אחר לחלוטין עניין יותר.

"יש גם כאלו שבחרו בטעות תחום רפואי ותוך זמן לא רב חשו לכודים – ואפילו חשבו שעליהם להתחיל הכול מחדש, בתחום מקצועי אחר. בשלב מסוים בחיים זה ממש לא יעלה על הדעת.

בעיה אחרת שאותה מציינת אלטון בספרה היא ש"מערכת הבריאות לא התאימה עצמה די לרופאים שיש להם בעיות רפואיות משל עצמם או מוגבלויות".

"נתקלתי במקרה שבו התפאשר לסטודנטית לרפואה להשלים את לימודיה לאחר שפיתחה לקות ראייה קשה, אבל מיד כשאמורה הייתה להתחיל בעבודה היא נדחתה על-ידי כל המוסדות שאליהם פנתה כשביקשה לעסוק בפסיכיאטריה. היא נאלצה לוותר וחזרה ללמוד לתעודת הוראה. 'אם אינך יכולה לתפור מנותח לאחר ניתוח, אינך יכולה להיות מנתחת אבל כדי להיות פסיכיאטרית לבטח שאינך צריכה לעסוק בתפירת מטופלים', אמרתי לה כשבאה אלי בדמעות לקבל תמיכה נפשית.

"נתקלתי גם בצעירה שביקש להתמחות ברפואה ראשונית ומשפחה והממונה עליה בבית הספר לרפואה ייעץ לה לשקר בעת שמילאה טפסים ולא לגלות שהיא חולה בסוכרת 'אם ברצונך לקבל את הזדמנות לעסוק במקצוע'.

"רופאים אמורים להיות כמו מכונות"

במקביל להופעת הספר פירסמה רופאה אמריקנית, מומחית ברפואה פנימית, ד"ר דיאן שנון (Dian Shannn), פוסט בבלוג שלה, שבו היא מספרת כיצד נתקלה ב"בושה, סטיגמה, לגבי הצורך של רופאים לפנות ביוזמתם לתמיכה וסיוע נפשי משום שהמקצוע התובעני משפיע באופן כבד על החיים, על מסלול הקריירה שלהם".

שחיקה מקצועית בקרב רופאים (צילום: אילוסטרציה)

"מקובלת הדעה שרופאים יוצרים חומה ומסתירים את רגשותיהם האמתיים כדי להגן על עצמם, אבל ההוכחות הן שלמעשה הם מדחיקים את תחושותיהם"

בהרצאה שהעבירה לרופאים שעסקה בשחיקה, היא פנתה למאזיניה וביקשה שיחשפו – מבלי להזדהות – על גבי כרטיסים שחילקה, תופעות ואמירות של ממונים, שבהן נתקלו במהלך עבודתם וממחישות את ביטוייה של "תרבות המקדשת שחיקה של רופאים," כפי שכינתה זאת.

הנה כמה מהמסרים שמשתתפי ומשתתפות אותו מושב בכנס מקצועי, העבירו לידיה:

  • "אין לך, כרופא, צרכים של בן-אדם רגיל. רופא אמתי בחדר מיון לא צריך לאכול ואפילו להשתין במשמרת בת 8 שעות כי אלו סימנים של חולשה".
  • "תפסיקי לילל ולהתבכיין כמו חתולה".
  • "אסור שלמצבים רעים ולתוצאים קשים תהיה איזושהי השפעה עליך", "שינה היא עבור החלש. תשני כאשר תמותי".
  • "מומלץ שתשקר בעניין שעות העבודה שלך".
  • "מה? חיבקת את המטופל שלך? לעולם את תפגין את רגשותיך. כרופא אינך יכול להיראות חלש ופגיע".
  • "פסיכיאטר אמר בישיבת מחלקה: אחיות צריכות להיראות אבל לא להישמע".
  • "רופא הוא מכונה. גם בימים שאיננו בתורנות מצפים שיענה למיילים ולזימוניות".
  • "מטופל יקלל, אפילו ירק ויאיים, אבל אל תתייחס להשלכות והנסיבות".
  • "מטופלים במלר"ד עשויים להיות גסי רוח, אבל מצפים ממך שתחייך אליהם תהיה מפויס".
  • "אצלנו חולקים כבוד לרופא שרואה כמה שיותר מטופלים, שעובד שעות רבות יותר. אנחנו זקוקים ממך ליותר עבודה ולא לתלונות".
  • "אני חייבת להיות בלתי-נראית ובלתי נשמעת. אני תמיד חוששת שישאלו אותי שאלות. המנהלים שלי לא מעריכים את אלו שמפגינים דעה עצמאית, שהם דעתנים. הם השתיקו אותי".
  • "מדוע רופאים מאמינים שהם אינם דומים לבני אדם אחרים?"

"הנה לכם תשובה לשאלה מדוע רופאים וקלינאים אחרים נשחקים. מדוע מצפים שיהיה רובוטים, סופרמנים, סופרוומניות, מכונות? בסופו של דבר הם נשברים", סיימה ד"ר שנון את מאמרה.

סקר: שני שלישים מהרופאים מרגישים שחיקה

למעשה, בינואר השנה פורסמו בארה"ב ממצאי סקר מהם עלה כי כמעט שני-שלישים מהרופאים בארה"ב חשים שחוקים, מדוכאים או שניהם יחד ותחושות אלו משפיעות על היחס שלהם למטופלים. אחד מכל שלושה רופאים הסובלים מדיכאון סיפרו לעורכי הסקר כי חולים הרגיזו/הרתיחו אותם. 32% דיווחו שהם מנסים להיות כמה שפחות קרובים רגשית למטופלים ו-29% מודעים לכך שהם פחות-מדי ידידותיים כלפיהם.

את הסקר, עבור Medscape, ניהלה לסלי קיין. השתתפו בו יותר מ-15 אלף רופאים מכל רחבי ארה"ב ב-29 תחומי התמחות. הם השיבו לשאלון שבו הוצגו שאלות בהקשר לשחיקה ולמצבי וביטויי דיכאון. אלו הוגדרו כ"תחושות שמאפיינות רופאים, בעיות רגשיות, מנטליות, תשישות ועייפות, תסכול, ציניות לגבי עבודתם וספקות שעולות אצלם לגבי ערכה של עבודתם".

15% ממשתתפי הסקר שהודו כי הם סובלים מדיכאון אמרו כי הדיכאון עלול לגרום לכך שיעשו טעויות – שלא היו מבצעים במצב רגיל. 5% דיווחו שדיכאון הוביל אותם לבצע טעויות שעלולות לגרום נזק למטופלים שלהם. 14% דיווחו שהם חשים שוחקים ומדוכאים גם יחד.

48% מהרופאים שעיסוקם בטיפול קריטי ונוירולוגים הודו בשחיקה, שיעורים גבוהים הרבה יותר מאחרים. אחריהם: 47% מרופאי המשפחה, 46% מהפנימאים וגינקולוגים-מיילדים.

השיעורים הנמוכים ביותר היו בקרב מנתחים פלסטיקאים (23%), רופאי עיניים (33%), דרמטולוגים ופתולוגים (32%). כל המומחים בתחומים הללו עבדו במסגרות שאינן חירום ורפואה דחופה. רק 45% מרופאי בתי חולים ו-31% רופאים במרפאות רבת תחומיות דיווחו שבמקומות העבודה שלהם יש תכניות למניעת שחיקה.

"רבים מהם מודאגים מסטיגמה הקשורה בכך שיבקשו להסתייע בשירותי בריאות-נפש כדי ללמוד להתמודד עם מצבים אלו המשפיעים על עבודתם", הגיבה על ממצאי הסקר, פרופ' קרול ברנשטיין לשעבר נשיאת ההתאגדות האמריקנית לפסיכיאטריה (APA) המלמדת פסיכיאטריה ונוירולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק. "יש צורך להכיר בחשיבות הבריאות הנפשית של רופאים ושיטפלו בעצמם כדי שיבצעו טוב יותר את עבודתם ובמתן טיפול רפואי איכותי למטופליהם, לאחרים וכדי שיעשו כמה שפחות טעויות או שעקב מצבים נפשיים אלו ייאלצו לעזוב את המקצוע".

נושאים קשורים:  מגזין,  שחיקה,  בעיות נפשיות,  רופאים,  רופאות,  טיפול נפשי
תגובות
אנונימי/ת
24.03.2018, 11:45

כתבה חשובה