בטקס רשמי הונחה אבן הפינה למרכז שיקום חדש בבית החולים "פורייה"

בטקס חגיגי שנערך אתמול (ג') הונחה אבן הפינה למרכז שיקום לצפון הארץ, שייבנה בקמפוס המרכז הרפואי "פורייה". בטקס השתתף סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן. ראש הממשלה ביטל ברגע האחרון את השתתפותו, עקב פרסום המלצות המשטרה להעמיד אותו לדין בחשד לשני מקרי שוחד.

ליצמן אמר בטקס: "משרד הבריאות ומשרד האוצר התחייבו להשלים את מימון הקמתו של מרכז השיקום לצפון - ואנחנו נעשה את זה".

בטקס נמסר, כי מרכז השיקום נמצא כבר בשלבי תכנון מתקדמים. הוא ייבנה בקרבת מבנה חדר המיון, יכלול 162 מיטות ב-5 מחלקות אשפוז שיקומיות: ילדים, נוירולוגיה, גריאטרי, אורתופדיה ושיקום לב ריאה. בנוסף, הוא יכלול 36 מיטות אשפוז יום.

עלות בניית השלב הראשון של מרכז השיקום היא מעבר להערכות קודמות: כ-207 מיליון שקל במקום 150 מיליון. הממשלה התחייבה לממן את חלקו הגדול, אם המרכז הרפואי פורייה יגייס תרומות בהיקף של 40 מיליון שקל. עד כה לא גויס הסכום הזה. הנהלת בית החולים מסרה כי היא במשא ומתן עם כמה קרנות בנושא זה.

סגן שר הבריאות חזר והדגיש את מחויבות משרדו לקידום הפריפריה. הוא הוסיף: "יש עשייה רבה מאד למען הפריפריה. הקמת מרכז שיקום לצפון בבית החולים ע"ש פדה בפורייה היא צעד גדול וחשוב שיקדם את בית החולים ואת האזור כולו". הוא הבטיח לתקצב הקמתה של יחידת טיפול נמרץ כללי חדשה במרכז הרפואי, בעלות של 15 מיליון שקל.

ד"ר ארז און, מנהל המרכז הרפואי, בירך על החלטת הממשלה להכיר במרכז כפרויקט לאומי. "זה צעד משנה חיים עבור מאות ואלפי תושבי האזור - ילדים, נפגעי תאונות דרכים, נכי צה"ל, חולים לאחר מחלה ממושכת. הם יוכלו לקבל כאן טיפול מקצועי וכולל במקום לוותר על הטיפול או לנסוע למרכז הארץ כדי לקבלו במשך שבועות ואף חודשים".

סגן שר השיכון, ח"כ ז'קי לוי, אמר: "בשבילנו, תושבי הצפון, לא מדובר בסגירת פערים אלא באיכות חיים. צריך לזכור ששיקום משמעו הצלת חיים. יש משפחות שעוברות אירוע קשה והאדם הנפגע החוזר הביתה הופך לעול על המשפחה. שיקום מאפשר לו לחזור לחיים עצמאיים. תפקידנו לוודא שמרכז השיקום לצפון יקום. אנו נירתם למשימה זאת".

בטקס סיפרה חדוות חן, נערה מקיבוץ הזורעים, שבקיץ האחרון נפצעה קשות בראשה בידיה וברגליה כשנפגעה מסלע מתגלגל במהלך טיול שנתי, על השיקום שלה. היא עברה שיקום ארוך ממושך בבית לוינשטין ברעננה: "החיים שלי התהפכו לגמרי. גם של משפחתי. היינו צריכים לעצור הכול. בכל יום ראשון יצאנו מהבית ב-5 בבוקר כדי שנספיק להגיע לטיפולים ברעננה. הגענו מותשים ועצבניים - כך החל עוד שבוע של טיפולים. במהלך כל השבוע הוריי ישנו איתי ב'בית לוינשטיין' בתורנות. עצרו את עבודתם כמעט לגמרי. בסוף השבוע בדרך הביתה לקיבוץ עמדנו שעות רבות בפקקים. השהות בבית נועד כדי להתרענן, לכבס בגדים, לשחק מעט עם אחי שנשארו לבד, לנו – וביום ראשון לחזור שוב לעוד שבוע בבית לווינשטיין. ככה עברו עלי ועל משפחתי ארבעה חודשים מתישים. אני זוכרת ששאלתי את הורי במהלך התקופה הקשה הזו: למה אין גם לנו בית לווינשטיין ליד הבית בצפון, כמו לתושבי המרכז? לא היו להם תשובות לכך".