אמונה רווחת היא שרבע עד שליש מכל מקרי הסוכרת נותרים לא מאובחנים. עם זאת, הערכות אלו עשויות להיות מוגזמות בשל מחקרים אפידמיולוגיים שאינם מאושררים, כפי שמומלץ על ידי קריטריונים קליניים אבחנתיים.
עוד בעניין דומה
מחקר חדש בוצע במטרה לספק הערכה ארצית של מקרי סוכרת לא מאובחנים על ידי שימוש במבחנים מאשרים, התואמים לקווי הנחייה קליניים.
המחקר הינו מחקר חתך שהתבסס על תוצאות סקרים לאומיים מ-1988 עד 1994 ומ-1999 עד 2014 וכללו מבוגרים בארה"ב בגיל 20 ומעלה.
סוכרת לא מאובחנת הוגדרה כרמות גלוקוז בצום גבוהות (לפחות 7 ממו"ל/ל' או 126 מ"ג/ד"ל) והמוגלובין מסוכרר של לפחות 6.5% בקרב אנשים ללא אבחנה של סוכרת.
השכיחות של מקרי סוכרת (מאובחנת ולא מאובחנת) גדל מ-5.5% (9.7 מיליון מבוגרים) בין 1988 עד 1994 ל-10.8% (25.5 מיליון מבוגרים) בין 2011 ל-2014. מקרי סוכרת לא מאובחנת גדלו במהלך שני העשורים האחרונים (מ-0.89% בין 1988 ל-1994 ל-1.2% בין 2011 ל-2014), אבל פחתו במהלך הזמן ביחס לסך מקרי הסוכרת. בין 1988 ל-1994, שיעור סך מקרי הסוכרת שלא אובחנה היו 16.3%, ובין 2011 ל-2014, שיעור זה פחת ל-10.9%. סוכרת לא מאובחנת הייתה נפוצה יותר בקרב מבוגרים בעל עודף משקל או השמנת יתר, קשישים, מיעוטים אתניים או אנשים ללא ביטוח או גישה לשירותי בריאות.
מגבלת המחקר העיקרית הייתה היותו מחקר חתך.
ביסוס הנטל של סוכרת לא מאובחנת הוא קריטי על מנת לנטר מאמצים של בריאות הציבור הקשורים לבדיקות סקר ואבחנה. כאשר משתמשים בהגדרה מאושרת, סוכרת לא מאובחנת מהווה נתח קטן יחסית מסך מקרי הסוכרת. מרבית מבוגרי ארה"ב עם סוכרת (כ-90%) קיבלו אבחנה למצבם.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
