"אתה עובד במחנה השמדה", נכתב בהודעה שנשלחה אלי במסנג'ר. אינני מכיר את הכותב. אינני יודע גם מה הביא אותו לכתוב הודעה מחרידה כל כך, ולשלוח אותה דווקא אלי. האם אני בסכנה? האם יסתפק הכותב רק בהקלדה של האשמה כוזבת שכזו, או שגם יוציא לפועל את העונש הנקוב בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם?
עוד בעניין דומה
ראוי לתהות אם לא רחוק היום שבו נחזה בפגיעה שתקפח את חייו של רופא פסיכיאטר בישראל. לאמיתו של דבר, אין זו הפעם הראשונה שבה נקשרת הפסיכיאטריה בנאציזם. מעבר לעדויות ההיסטוריוגרפיות הרבות באשר לפעולותיהם הבזויות של רופאים, ובכללם גם פסיכיאטרים נאצים שפעלו במסגרת הרייך השלישי, נפוצה בעולם תעשיית כזבים והסתה הפורחת מאז תחילת המחצית השנייה של המאה ה–20. בפסיכיאטרים מוטחות השמצות חסרות תקדים, ולפיהן הם לכאורה נושאים באחריות ראשונית למלחמות, לאסונות ולפשעים נגד האנושות. השואה, מלחמות העולם ועוד, כולן מוטלות לפתחה של הפסיכיאטריה. פסיכיאטרים מואשמים בהתעללות בבני אדם, בכליאתם, בעינויים, בהרס שפיותם, בסימומם ובמאמץ לשלוט בתודעתם ובמוחם, ובשאר מרעין בישין שהדעת לא סובלת. אין עוד מקצוע רפואי, או מקצוע אחר לשם השקילות, שהעוסקים בו נתונים לדמוניזציה שכזו במשך עשרות שנים.
גם המרחב הישראלי מוצף לאחרונה בדיווחים קשים על הנעשה, לכאורה, בין כותלי בתי החולים הפסיכיאטריים. אמנם התקשורת הממוסדת הקפידה לאחרונה להעלות דברי ביקורת, אשר הובילו לשינוי מהותי ביחס לקשירת חולים בארץ, אך בצד זה הושמעו גם דברי ביקורת נוקבים יותר, לא אחת חד־צדדיים, חסרי אחריות וחסרי ביסוס. תוכניות רדיו וטלוויזיה, כתבות בעיתונים, אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק מוקדשים לביקורת קשה כלפי הפסיכיאטריה, כלפי פסיכיאטרים, כלפי בתי חולים וכלפי מרפאות לבריאות הנפש, לא אחת באופן אשר לכל הפחות מעורר אי־נחת. לפני חודשים ספורים התראיין באחת מתוכניות הרדיו פרופ’ מאוניברסיטה בישראל, אשר ככל הידוע אינו נמנה עם מקצועות הרפואה, והוצג כ"מומחה לטיפול בהפרעות נפשיות".
בראיון טען הפרופ’ שהפסיכיאטריה השתלטה על תחום הפרעות הנפש, ושבניגוד גמור לפרדיגמות הביולוגיות והפסיכולוגיות המקובלות כיום, מחלות נפש ושיגעון אינן אלא בחירתו של האדם. בהמשך אף התייחס הפרופ’ לנעשה בין קירות בתי החולים הפסיכיאטריים, תוך שהשתמש שוב ושוב במילה "התעללות", וטען ל"שליטה טוטליטרית של הפסיכיאטרים בבתי חולים", ובהתייחס למקרה ספציפי מסוים אמר, בלשונו המדעית והמצוחצחת, "אם היה נשאר בבית החולים היו דופקים לו את המוח".
"ייתכן שמה שנסגר במחלקות (הפסיכיאטריות) אינו אלא טירופה של החברה עצמה, אותם חלקים שנואים בנפשם של בני האדם כולם שהם מעדיפים להתכחש אליהם, להרחיק מעצמם ולהניח אצל האחר, ולבסוף גם להתקיף אותם בזעם"
דוגמה נוספת, אחת מני רבות, ניתן למצוא באתר האינטרנט "כיפה" אשר מגדיר את עצמו כאתר החדשות המוביל לציבור הדתי. לאחרונה פירסם האתר ראיון עם רב מוכר — דמות חשובה ומובילה בפלג מסוים של הציבור הדתי — תחת הכותרת "בתי חולים פסיכיאטריים: גיהנום עלי אדמות". במסכת של שאלות ותשובות פרס הרב התבטאויות ודעות קשות ביותר כלפי הפסיכיאטריה בישראל, ואמר, בין היתר, כי חלק מבתי החולים לא משחררים את החולים המאושפזים כי הם "מקבלים סכום עתק על כל חולה". הרב הוסיף, "זה גיהנום, זו מדינה טוטליטרית".
אלא שמסרים מסוג זה לא פוקדים רק את התקשורת. גם במרחב הציבורי, העירוני, זוכים אזרחי ישראל למנה מכובדת של פרובוקציה אנטי־פסיכיאטרית. בשנים האחרונות הוצגה בתל אביב תערוכה בשם המנומס "פסיכיאטריה: תעשיית המוות". תערוכה זו, שטענה "לחשוף את האמת על הפסיכיאטריה", השתמשה בעולם דימויים קשה וגולמי והוצגה ממש לאחרונה בשנת 2015 על ידי "עמותת מגן לזכויות אנוש", המהווה את אחד הסניפים הסמויים של כת הסיינטולוגיה בישראל. נפח גדול מאוד של התערוכה הוקדש לנאציזם ולפסיכיאטרים נאצים, וגם בתערוכה זו גילו המבקרים, בחלקם ילדים, כי שורש כל רע בעולם מקורו בפסיכיאטריה. אף על פי שהתערוכה לא השכילה ממש להסביר את הקשר בין ההיסטוריה לבין העת הנוכחית, דומה שעצם האזכור של צירוף המילים "פסיכיאטרים נאצים" די היה בו כדי לגרוף את הפסיכיאטריה כולה, עבר והווה כאחד, אל כיסא הנאשמים.
מדוע סופגת הפסיכיאטריה קיתונות כאלה של שנאה ופחד? אכן, ההיסטוריה של הפסיכיאטריה אינה מושא לגאווה, וגם היום המצב רחוק מלהיות מושלם. ממדי הקשירות של מטופלים במוסדות לבריאות הנפש צומצמו לאחרונה באופן ניכר ובצדק — ויש לשאוף לצמצומם עד לאפס. אבל התשתיות ותנאי המחיה במסגרת האשפוז עדיין לוקים בחסר, וההתנסות הבסיסית של אדם המאושפז בניגוד לרצונו במחלקה סגורה היא חוויה קשה של הקפאה כמעט טוטאלית של אוטונומיה וחירות. על אף שעומדות לו זכויות המוקנות לו בחוק, וגם אם ישנה הצדקה רפואית וחוקית מלאה לאשפוזו, מבחינתו של אדם זה הוא נתון בידי מערכת בעלת כוח עצום שגרמה לו לעוול משווע, כוח המעורר אימה בכל פעם שחייו של אדם נתונים לשליטה קיצונית ולשלילת חירות, והמקרה דנן אינו שונה בכך מכל הפעלת כוח ושלילת חירות אחרת.
מצד שני, ועד כמה שאולי יישמע הדבר מפתיע, אותה מערכת של כוח פועלת גם על מי שלכאורה שייכים אליה באופן אורגני. צוות הטיפול הפסיכיאטרי במחלקות האשפוז נכנס בעל כורחו אל תוך מערכת המאלצת אותו לפעול בתנאים בלתי מיטיבים, הפוערים פער בין כוונותיו הראשוניות לעשות את עבודתו במסירות ובמקצועיות לבין יכולתו לממש את הכוונות הללו בפועל ובאופן מלא. הצוות הפסיכיאטרי, החשוף לאיומים ולאלימות מילולית ופיזית — לעתים רבות ללא אמצעי הגנה מספקים, אפילו מבחינת שיעור כוח האדם ביחס למספר המטופלים — נתון במצוקה תמידית, ועובד בתנאי לחץ וחרדה תמידיים. השילוב בין אדם המאושפז נגד רצונו במקום סגור, לבין צוות מצומצם, מאוים וחרד, מייצר לעתים מציאות בלתי נסבלת.
למרות כל זאת, עדיין אין בליקויים, בתנאים ובמגרעות הקיימים כדי להסביר מדוע נרקמו ועדיין נרקמים סביב הפסיכיאטריה כאלו מיתוסים נוראיים של זוועה. התשובות האפשריות לסוגיה הזאת רבות. אבל לפחות לגבי אחת מהן, זו שלרוב נוטים להתעלם ממנה, ניתן להסיק ממה שהתגלה לפנינו ממש לאחרונה. בחודש מרץ נרצחה באכזריות אחות קופת חולים בחולון, באירוע טרגי שסוקר בהרחבה. עוד לפני שנלקח הרוצח להסתכלות פסיכיאטרית לא הותירו כותרות אתרי החדשות מקום לספק באשר למקור הרוע הזה: "מדובר כנראה בגבר לוקה בנפשו". אלא שתגובה אוטומטית כזו אינה מקרית. היא משקפת באופן ברור את הפחד העצום שיש לחלקים נרחבים באוכלוסייה מפני אנשים הסובלים ממחלות פסיכיאטריות.
"הכעס הזה כלפי הפסיכיאטריה, השטנה וגילויי התוקפנות כלפיה אינם מעידים אלא על הפחד העצום שיש לאדם מפני הנפש, מפני הנפש החולה ובסופו של דבר גם מפני נפשו של האדם עצמו"
"הווייתו של האדם לא רק שאינה יכולה להיות מובנת ללא השיגעון, אלא שהיא אינה ההוויה של האדם אם אין היא נושאת בקרבה את השיגעון כגבול חירותו", כתב הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן. כולנו משוגעים במידה זו או אחרת. לכולנו גרעין סמוי של שיגעון, שאנו מודעים לו ומתכחשים לו בעת ובעונה אחת. גרעין שמחיה אותנו ומכונן אותנו כמי שאנחנו, אבל בה במידה גם רודף, מצמית ומבהיל אותנו.
הכעס, כך למדתי, אינו אלא וילון שמאחוריו מסתתרים כאב ופחד אין קץ. והכעס הזה כלפי הפסיכיאטריה, השטנה וגילויי התוקפנות כלפיה אינם מעידים אלא על הפחד העצום שיש לאדם מפני הנפש, מפני הנפש החולה ובסופו של דבר גם מפני נפשו של האדם עצמו, מפני אותו גרעין סמוי של שיגעון שהוא נושא בקרבו. הפסיכיאטריה, דווקא משום התפקיד ההיסטורי שלקחה על עצמה לחקור ולטפל בנפשות סובלות, נושאת ככלי קיבול את פחדיהם הקמאיים ביותר של בני האדם, ובכללם גם את הפחד מפני השיגעון. היא המצע שאליו משליכים בני האדם את הפחד הזה, את הדחפים הבלתי נסבלים שאינם יכולים לשאת ואת היצרים החשוכים שטמונים בם, בפינות אפלות, שעליהם אינם רוצים לדעת דבר. הפחד הזה הוא הוא שעמד בבסיס אותה תגובה מותנית להצביע על רוצח האחות כעל "לוקה בנפשו", והוא יהיה גם זה שיעמוד בבסיס התגובה הציבורית המשוערת לו ידווח על שחרור כל המאושפזים הפסיכיאטרים לאלתר, ובבת אחת, אל הקהילה. שהרי אותם אנשים כאובים, הסגורים במחלקות שבבתי החולים הפסיכיאטריים, אינם במידה מסוימת אלא ההתגלמות הממשית של אותם פחדים שבני האדם סוגרים במכלאות נפשם שלהם.
החברה מצפה מן הפסיכיאטריה לסגור את הטירוף בתוך מחלקות סגורות, משום שאינה מסוגלת להתמודד איתו בעצמה, אבל ייתכן שמה שנסגר במחלקות הללו אינו אלא טירופה של החברה עצמה, אותם חלקים שנואים בנפשם של בני האדם כולם שהם מעדיפים להתכחש אליהם, להרחיק מעצמם ולהניח אצל האחר, ולבסוף גם להתקיף אותם בזעם. עתה, משהופקדו החלקים הללו בחיקה של הפסיכיאטריה, נגזר על הפסיכיאטריה לספוג את הזעם שמתגלם בהתקפות קשות וקיצוניות. זהו התפקיד הבלתי אפשרי שהוענק לפסיכיאטריה, ובניגוד גמור לתפיסה של מי מהמבקרים הקולניים ביותר שלה, לא הפסיכיאטריה ביצעה השתלטות אימפריאליסטית על הנפש, אלא זו הנפש בעצמה, נפשם של החברה ושל היחידים שמרכיבים אותה, שהוטלה בכל כובד משקלה על הפסיכיאטריה.
מצערת, מטרידה או מעיקה ככל שתהיה, זו האמת, או לפחות אמת מסוג אחד. והאמת, כמו האמת, לא נועדה להסב לנו אושר או להרגיע אותנו. אנו יכולים לדחות אותה, להכחיש אותה, להדחיק אותה או לקבל אותה. מכיוון שאין שום דרך נראית לעין שבה נוכל כעת להתיר, בקנה מידה חברתי, את הסבך הפסיכולוגי הזה, הרי שהממסד הפסיכיאטרי צריך להכיר בכשלים ובמגרעות שהם מנת חלקו ולהשקיע מאמצים עילאיים בשיפור מתמיד ובתיקון שלהם.
ואילו המדינה, מצדה, חייבת להשקיע עוד ועוד תקציבים להכשרת כוח אדם מיומן, לתשתיות מתאימות למאה ה–21 ולתקינה נוספת של כל מקצועות בריאות הנפש שיהלמו את הצורך הבוער לתת מענה אנושי לאלו שנפשם טבולה בייסורים. כמאמרו של הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי ד"ר דונלד ויניקוט, "בריאות הנפש, על אף היותה שלוחה של העבודה השגרתית בתחום בריאות הציבור, משפיעה השפעה נרחבת שכן היא משנה את סוג האנשים המרכיבים את העולם".
* המאמר פורסם לראשונה במוסף "הארץ"