אירועי האלימות בחדרי המיון, במחלקות ובמרפאות, בבתי החולים ובקהילה מתרחשים יום יום. רוב האירועים מטופלים מקומית. רק אירועים בודדים , קיצוניים במיוחד, זוכים לתהודה בתקשורת. מבין המיעוט המניב תלונות במשטרה רק 3% מבשילים לכדי כתבי אישום.
עוד בעניין דומה
אירועי אלימות חריגים מעוררים גל תגובות ,החוזרות על עצמן. יו"ר ההסתדרות הרפואית דורש תגבור של הגנה משטרתית במוקדים המועדים לפורענות. שר הבריאות מבטיח אפס סובלנות כלפי אלימות. מערכת הבריאות מושבתת למספר שעות כביטוי למחאה. חולים ,שכל חטאם הוא שבקשו עזרה רפואית דווקא ביום שלמחרת אירוע אלימות ,הולכים הביתה מבלי שנבדקו. צוותים רפואיים מקבלים הדרכה כיצד לשכך התנהגות אלימה מצד מטופלים ,בני משפחה וחברים. מתקינים לחצני מצוקה להזעקת אנשי האבטחה, פותחים דלתות אחוריות למילוט. קוסמטיקה ראויה להתגוננות פסיבית ללא חשיבה אסטרטגית. לאחרונה משרד הבריאות הודיע על הקמת וועדה שתדון על שיטות למניעת אלימות כשהנושא העיקרי הוא הפחתת הצפיפות בחדרי המיון. הצפיפות לא תפחת. ללא קשר לכך, האלימות לא תפחת . מה שהיה הוא שיהיה.
מנהלי מוסדות רפואה ופרשני בריאות טוענים כי הצפיפות בחדרי המיון, התורים הארוכים, רופאים ואחיות עייפים ושחוקים ,חסרי סבלנות הם הגורם להתפרצויות אלימות של אנשים סובלים שקצה נפשם במה שנחזה על ידם כאי התחשבות בסבלם או כקיפוח לעומת מטופלים אחרים. להסבר פשטני זה אין אחיזה במציאות.
ניתוח אירועי אלימות רבים מראה כי הקשר לצפיפות ולעומס הוא רופף מאד, אם בכלל. אירועי אלימות מתרחשים לא רק, ואף לא בעיקר, בחדרי המיון. מטופלים הופכים לאלימים גם במרפאות שכונתיות שאינן צפופות ויש בהן הקפדה סבירה על לוחות זמנים. אלימות מתרחשת בחדרי רופאים ובתחנות אחיות במחלקות בתי חולים. אחיות ורופאים שומעים דיבור בוטה, איומים וקללות גם בחדרי חולים, ולא רק ליד מטופלים המאושפזים בפרוזדורים .
אלימות מילולית וגופנית אינה נחלתם של צוותים רפואיים בלבד, עובדי השירות הסוציאלי, עורכי דין, ועובדי ציבור אחרים מועדים לאלימות,לעיתים בעקבות גירוי קל בלבד של אגו פגוע או ציפיות שלא התממשו.
רוח רעה עוברת בחברה הישראלית. המפריד הולך וגדל והמשותף הולך ומצטמק
החברה הישראלית בכללה הופכת אלימה יותר ויותר. השפה הבוטה והגסה של חברי כנסת בינם לבין עצמם וכלפי כי מי שמבקר אותם, שפת השוק שנוקטים פוליטיקאים בראיונות בתקשורת, שפת הרחוב בתור לאוטובוס או לקולנוע, שפת הנהגים ואפילו התנהגות תלמידים כלפי מורים, ומורים כלפי תלמידים.העלייה בסולם האלימות מתרחשת ברחוב הישראלי, בכל מקום, בכל ציבור ובכל מגזר. יד איש ברעהו. האוכלוסיות החלשות מבחינה חברתית נפגעות יותר. אלימות מילולית ופיזית כלפי עובדי בריאות ערבים, כלפי יוצאי אתיופיה, כלפי עובדים זרים קשה ושכיחה יותר מאשר למגזרים האחרים.
רוח רעה עוברת בחברה הישראלית. המפריד הולך וגדל והמשותף הולך ומצטמק. אלימות אינה רק ביטוי למצוקה. היא ביטוי לניכור לאובדן החיבור החברתי , לפחד ההדדי של מגזרים שונים זה מפני זה. כור ההיתוך המפורסם של החברה בישראל מפנה את מקומו לפלגנות ולהקצנה. פוליטיקאים צמאי שלטון העירו את השד העדתי מחדש, מנהיגי ציבור משסים קבוצות אוכלוסייה זו בזו. מראים כל קונפליקט בזכוכית מגדלת, הופכים כל וויכוח לעיקרון עד שהוא הופך לבלתי פתיר ונושא למלחמה.
פרופ. ישעיהו לייבוביץ אמר פעם כי על דעות אפשר להתווכח, על אמונות אפשר רק להילחם. הפוליטיקה והשיח הציבורי בישראל הופכים דעות לאמונות. שאל חברי מפלגה בישראל לנימוקים הגיוניים לתמיכתם. התגובה תהיה שונה בטקסט אך זהה במהות. " אנו מאמינים" בדרך או במנהיג. תם עידן ההיגיון ,תם עידן הדיון הענייני. יש אמונות ומלחמה עליהן.
מערכת הרפואה היא מיקרוקוסמוס של החברה, בתוכו נפגשים אנשים שונים מאד זה מזה, ונוצרת קרבה המחייבת אותם לשים לב זה לזה. בתנאי צפיפות ואי נוחות אפשר לדבר , לדון, להתווכח ,או להילחם. הישראלי החדש בוחר להילחם.
*פורסם לראשונה בידיעות אחרונות