שביתת רעב היא אולי האמצעי האחרון והיחיד של אסירים ועצירים להביע את מחאתם. בישראל זהו אמצעי מחאה אשר משמש בעיקר עצירים מנהליים־ביטחוניים שכלואים לתקופות זמן לא ידועות.
עוד בעניין דומה
חוק ההזנה בכפייה, שאותו אישרה הממשלה, מעורר דיון ותיק בין ביטחון המדינה לבין החובה לשמור על זכויות אדם. אלא שבמקרה זה חוק ההזנה בכפייה פוגע לא רק בזכויות האדם, אלא עשוי לגרום נזק משמעותי גם למדינה.
העיקרון הראשון והבסיסי של עולם הרפואה הוא primum non nocere, או בתרגום לעברית - "ראשית, אל תגרום נזק". כל שכן, כשנזק עשוי להיגרם במהלך פרוצדורה רפואית שמתבצעת בניגוד גמור לרצונו המוצהר של אדם, ותוך כדי פגיעה אנושה בזכותו לאוטונומיה.
כאמור, חובתו הראשונה במעלה של הרופא היא לשים את טובת המטופל במרכז ההחלטה על ההליך הרפואי, וזאת בלי להעמידו בפני סיכונים מיותרים או נזקים; טובת המטופל כפי שהמטופל עצמו תופס אותה, ולא כפי שהרופא, המדינה או כל גורם אחר מבקש לכפות עליו. הכללים המשפטיים והאתיים הם שמייצרים את "מרחב ההגנה" למטופל מפני אינטרסים גלויים וסמויים, שעשויים להיות לרופא או, במקרה זה, למדינה.
"החוק הופך את הרופא להיות זרוע מבצעת של מדיניות ממשלתית, וזאת בניגוד לחובותיו ולכללי היסוד של המקצוע"
לנוכח זאת, לא פלא שההסתדרות הרפואית ורבים מהרופאים "נעמדים על הרגליים האחוריות" ויוצאים במחאה חריפה. שהרי חוק מעין זה עשוי לרחף כעננה שחורה מעל לראשם של הרופאים הישראלים. החוק הופך את הרופא להיות זרוע מבצעת של מדיניות ממשלתית, וזאת בניגוד לחובותיו ולכללי היסוד של המקצוע.
הלכה למעשה, גם אם יימצא (וסביר שיימצא) רופא שיסכים לבצע הליך רפואי של הזנת אסיר בניגוד לרצונו, פעולתו זו תהיה מנוגדת לכללי האתיקה הרפואית. כך שבפועל, עשוי הרופא לחשוף עצמו לסנקציות קשות ולפגיעה מקצועית, החל בתלונה לוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל וכלה בהדרה ובגינוי בפורומים מקצועיים ברחבי העולם.
"על פי חוק זכויות החולה, ברגע שבו האסיר שובת הרעב יאבד את הכרתו, רשאי הרופא להעניק לו טיפול מציל חיים"
נדמה כי התנגדותה העזה של הקהילה הרפואית בישראל ובעולם להזנת אסירים בכפייה נשענת במידה מסוימת גם על זיכרון העבר, זיכרון ממשטרים אפלים שנהגו לגייס את הרופאים בשם מדיניות שלטונית וקידום רעיונות פסולים.
בשולי הדברים, ייתכן שבמידה מסוימת החוק בכלל מיותר. שהרי על פי הוראות חוק זכויות החולה - שמגן על האוטונומיה של המטופל - ברגע שבו האסיר שובת הרעב יאבד את הכרתו, רשאי הרופא להעניק לו טיפול מציל חיים. בפועל, התוצאה עשויה להיות אותה תוצאה.
מכאן, שהיה ראוי להימנע מחקיקה שנויה במחלוקת משפטית, אתית ומוסרית, חקיקה שבכוחה להכתים את ישראל ואת ציבור הרופאים ברחבי העולם, ופשוט להמשיך לפעול בהתאם להוראות ולעקרונות של חוק זכויות החולה.
* המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"