ה-Lancet הוא העיתון הרפואי הבריטי החשוב ביותר ואחד העיתונים הרפואיים היוקרתיים בעולם. העיתון מקבל לפרסום אחד מתוך כל 20 מאמרים הנשלחים אליו. כזכר לימי האימפריה הבריטית, העיתון מרבה לעסוק בבעיות בריאות בארצות העולם השלישי. ב-23 ביולי העיתון נתן במה למאמר שטנה יוצא דופן שנכתב על ידי קבוצת רופאים אנגלים שעבדו בעבר ברצועת עזה. במאמר, ישראל מואשמת בכל פשע מלחמה אפשרי כולל האשמה הזויה של שימוש בגז וכמובן הרס בתים הרג אזרחים, נשים וילדים ללא אבחנה וללא צורך מבצעי. המאמר אינו מזכיר כלל, אפילו ברמז, את ירי הטילים והמרגמות על ישראל, את המנהרות ואת מעשי הטרור. הקורא התם עשוי לחשוב כי בוקר אחד מדינת ישראל, ללא כל פרובוקציה, החליטה לבצע רצח עם בעזה.
עוד בעניין דומה
"אנשים נאורים שאין עליהם אבק של אנטישמיות או אנטי-ישראליות תופסים אותנו מול החמאס בעזה כדוד וגוליית"
לחלק מהכותבים יש עבר מוכר של תמיכה מילולית בטרור הגיהדיסטי של האסלאם הקיצוני, כולל הבעת תמיכה בהרס מגדלי התאומים בניו יורק (9/11), לכן אין הפתעה בעצם הכתיבה. החריג הוא כי ה-Lancet פירסם את המאמר ואף לא טרח להציע לרופאים ישראלים לפרסם תגובה להשמצות. אמנם בעבר ראו אור בעיתון זה מאמרים על תת-תזונה של ילדים ברצועת עזה ,על חוסר אמצעים ואנשים במערך הרפואה בהם לא מעט האשמות כלפי מדינת ישראל, בעיקר בנושא הסגר על הרצועה. אולם המאמר הנוכחי חורג אף מן המקובל בעיתון זה, שמעולם לא הצטיין בהבנת בעיות הקיום של ישראל.
לאחר פרסום המאמר שוחחתי עם עמיתים, רופאים וחוקרים, באירופה ובארה"ב, יהודים ולא יהודים. לישראלי החי כאן ושומע את האזעקות קשה מאד להבין כיצד הסכסוך הנוכחי מצטייר בעולם. אנשים נאורים שאין עליהם אבק של אנטישמיות או אנטי-ישראליות תופסים אותנו מול החמאס בעזה כדוד וגוליית. שלא תהיה טעות, אנחנו הגוליית בסרט הזה. בעיניהם ,התסריט הוא שדוד עקץ את גוליית, גרם לו צרבת והוצאות כספיות ובתגובה גוליית ריסק לדוד את הפרצוף ושפך את בני מעיו. הם אינם מבינים מדוע מעצמה טכנולוגית כמו מדינת ישראל חייבת להרוג יותר מאלף אזרחים כדי למצוא מנהרות המובילות לשטחה. ככל שלא היו ביניהם מומחים לגיאולוגיה, השאלות בדבר החלופות לפעולה צבאית היו נוקבות מאוד.
"תמונות של מוכי גורל על רקע הרס זוכות בפרסי פוליצר יותר מכל סוג אחר של פרסום. בקרב הזה של המדיה אין לנו סיכוי"
לגבי ירי הטילים, הם רואים בהפצצות של חיל האוויר פעולות תגמול. לטענה כי חיל האוויר פוגע, נקודתית, במרכזי טרור, הם משיבים כי אתרי השיגור אינם נפגעים (עובדה ,ירי הטילים נמשך ללא הפרעה) לכן ההפצצות אינן פעולות מנע אלא פעולות נקם.
ממרחק אלפי קילומטרים לא שומעים אזעקות. מראה של ילדים המוצאים מסתור במרחב מוגן אינו יכול להתחרות עם המראות של ההרס בשג'עיה או בבית חנון או בתמונות של הילדים והנשים הנוברים בין ההריסות על מנת להציל מתוכן בגדים, נעלים וכלי בית. צילומים מחדרי המיון בישראל, הנראים כמו חדרי המיון בסדרות הטלוויזיה, אינם מתחרים עם הצילומים מעזה, שם רופאים מיוזעים וטרוטי עיניים מספרים כי נגמרו להם התרופות והציוד המתכלה ואינם יודעים מה יעשו עם גל הנפגעים הבא.
אפילו ערוצי הטלוויזיה הישראלים מראים בעיקר את אזורי ההרס ברצועה וכמעט ואינם מראים את רוב הרצועה שם החיים נמשכים. הסיקור העיתונאי מטבעו מחפש את הדרמה, את הדם ואת האומללים. תמונות של מוכי גורל על רקע הרס זוכות בפרסי פוליצר יותר מכל סוג אחר של פרסום. בקרב הזה של המדיה אין לנו סיכוי. איני מתלונן כאן על ההסברה הישראלית, היא עושה ככל יכולתה. אבל, עדיין, תמונה אחת טובה מאלף מילים.
* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות"