בדרכו חזרה מעבודתו (23.6.00) מעד י' ונחבל בכתף. נוכח כאביו, פנה בשעה 23:30 לחדר המיון של בית החולים "סורוקה" בבאר שבע. בחדר המיון נבדק י' על ידי רופא זוטר, שבאותו הזמן התמחה באורתופדיה. לאחר הבדיקה שוחרר י', כשעל גבי מכתב השחרור נכתב "בצילום אין עדות לשבר או פריקה, הסתיידות". אבחנה זו התגלתה בדיעבד כשגויה. בשל כאבים בלתי פוסקים פנה י' להמשך בירור, בו התגלה כי המתמחה פספס את הנזק, ולא זיהה נקיעה אחורית של כתף שמאל. בשל פגיעה זו נדרש י' לעבור ניתוח בהרדמה מלאה, וזאת במטרה לתקן את הנזק שנגרם מהנפילה. בעקבות האבחנה השגויה של המתמחה הגיש י' תביעה ברשלנות רפואית נגד שירותי בריאות כללית, באמצעות עורך הדין גדעון פנר.
עוד בעניין דומה
מפסק הדין עולה ביקורת נוקבת כלפי מערכת הבריאות בכללותה: הרופאים "הטירונים" מצויים ב"חזית", אבל נעזרים במעטפת ובבקרה של הרופאים המומחים
לטענתו של י', בישראל קיימת נורמה פסולה לפיה "גורלו של אדם המזדמן לחדר המיון, נקבע באופן מקרי על פי איכותו של הגורם הרפואי שבו הוא נתקל". מנגד נטען על ידי בית החולים כי הרופא המתמחה הוא "בשר ודם" אשר עלול לטעות, וגם אם המתמחה טעה בפענוח של צילום הרנטגן, הרי שמדובר בטעות ולא ברשלנות רפואית.
נוכח המחלוקת בין הצדדים, החליט כב' השופט ישעיהו טישלר מבית משפט השלום בבאר שבע למנות אורתופד מומחה מטעמו. במהלך המשפט טען ד"ר גבריאל מוזס אשר מונה מטעם בית המשפט כי נהוג להזהיר את המתמחים להיזהר מפספוס של נקיעה אחורית. נראה כי לגישת ד"ר מוזס, כפי שהובאה בחוות דעתו, עצם העובדה שמדובר בפגיעה יחסית חריגה אינה מצדיקה לכשעצמה את האבחנה השגויה. לדבריו, "אורתופד סביר בחדר המיון הוא מתמחה אשר אין לו מספיק ניסיון. היום, לאורתופד מומחה סביר אשר מסיים את התמחותו, קשה מאוד לזהות את הפריקה האחורית של הכתף, ולכן אחוזי ה"פספוס" הם גבוהים מאוד, ומגיעים ל-50% עד 79%". עוד הגדיל והוסיף ד"ר מוזס כי "רופא שמגיע להתמחות בבית החולים סורוקה, איכילוב, תל השומר, רמב"ם הוא רופא שגמר סטאז' ויורד למיון. אם לפאציינט יש מזל והוא שלוש שנים בהתמחות - יש סיכוי שהוא יפספס פחות. רופא שיורד למיון הוא עוד לא אורתופד. הוא רק התחיל אורטופדיה".
פסק הדין, שניתן בחודש שעבר, דחה את עיקר התביעה אולם פסק פיצוי בסך 10,000 ש"ח לתובע. למרות הדחייה, מפסק הדין עולה ביקורת נוקבת כלפי מערכת הבריאות בכללותה, ולא רק כלפי הרופא הבודד. במגוון אמירות חריגות, חדות וקשות מתאר בית המשפט סיטואציה לפיה "עובדה הידועה לכל היא, שהמערכת הרפואית - כל מערכת רפואית - מתפקדת כך, שבמקרים רבים הרופאים "הטירונים" מצויים ב"חזית" הטיפול בחולים, אבל הם נעזרים במעטפת ובבקרה של הרופאים המומחים".
בפסק דינו קבע כב' השופט טישלר: "איני רואה כל סיבה להסכים עם מצב, שלפיו טעות באבחון תתקל במעין 'משיכת כתפיים' בחינת: 'זה המצב ואין מה לעשות'"
כעניין של מדיניות קבע בית המשפט, כי אין להשלים שעצם מתן שירות רפואי על ידי מתמחה יצדיק סטנדרט טיפול שהוא פחות מהסביר והראוי. כאמור, "לפעמים החולה נתקל רק ברופא הזוטר, אבל עליו לסמוך על כך, שאחרי הרופא הזה עומדים רופאים בכירים". בפסק דינו קבע כב' השופט טישלר: "איני רואה כל סיבה להסכים עם מצב, שלפיו טעות באבחון תתקל במעין "משיכת כתפיים" בחינת: "זה המצב ואין מה לעשות"".
לגישת בית המשפט, למרות החשש המתמיד מפני רפואה מתגוננת מערכת הבריאות חייבת להעניק רפואה סבירה: "אמצעי ההדמיה המתקדמים הקיימים, כמו גם היכולת של רופא זוטר להיעזר ברופאים בכירים - מחייבים יכולת של פענוח ללא טעות". לגישת בית המשפט, הציפייה שישנה בציבור היא שגם אם רופא זוטר הוא שביצע את הבדיקה, המערכת תדע לזהות ולתקן את הטעויות תוך זמן סביר.
בכך, דוחה למעשה בית משפט את הסטנדרט הרפואי הנהוג בחדרי המיון בישראל, וקובע שאין להשלים עם אילוצי המערכת, לרבות ההכרה במגבלות הטבעיות שיש בבדיקה שמצבע מתמחה. בפסיקתו מנסה בית המשפט לסמן את הגבולות באומרו "בלי שהדבר יתפרש חלילה כהבעת ביקורת, אני סבור, ששאלת הסטנדרט הרפואי של "אורטופד סביר" – אינה ענין שהמומחה אמור לקבוע. קביעת הסטנדרט הרפואי הסביר הוא ענין נורמטיבי שנקבע בידי בית המשפט".
לצערי, הגם שהשאיפה לייצר סטנדרט רפואי גבוה ראויה היא, איני יכול שלא לחשוש מההשפעות השליליות שעשויות להיות בעקבות פסיקה מעין זו
לצערי, הגם שהשאיפה לייצר סטנדרט רפואי גבוה ראויה היא, איני יכול שלא לחשוש מההשפעות השליליות שעשויות להיות בעקבות פסיקה מעין זו. שהרי לא ניתן להתעלם מאילוצי מערכת; מצוקת כוח האדם; תקופת הכשרה ועוד. באילוצים בהם פועלת מערכת הבריאות הישראלית, ישנם מצבים בהם הסטנדרט המשפטי אותו מבקשים להחיל עלול להוביל לתוצאה הפוכה בדמות רפואה מתגוננת. רפואה שהיא פחות טובה, פחות איכותית והרבה יותר מסוכנת למטופל. ככל שלגישת בית המשפט הפרקטיקה המקובלת בישראל בנוגע לבדיקה, אבחון ושחרור מטופלים מחדר המיון היא בעייתית, יש להסדיר ולפתח כלים מעשיים שיכולים לעמוד במבחן המציאות. יצירת רף משפטי שאינו ישים ו/או שאינו בר השגה בנסיבות הקיימות במציאות הישראלית הוא שמגביר את חוסר אמון של מערכת הבריאות במערכת המשפט. בדומה ל -"נקודת שבר" שהתרחשה בעקבות פרשת קליפורד.
כאמור, חובתה של מערכת הבריאות לחתור ולשאוף לרפואה איכותית ובטיחותית, אולם יש להיזהר מסטנדרטים ומפתרונות שהם בבחינת "לשפוך את התינוק עם המים". יש לשאוף לפתרון שמאזן בין אינטרס הציבור לקבל שירותי רפואה איכותיים ובטיחותיים,לבין המגבלות ואילוצי המערכת.