דעות

הזנחת האשפוז הציבורי - המספרים מדברים

על משרד הבריאות להציג תוכנית רב-שנתית, מגובה בתקציב, להתאמת תשתיות מערכת האשפוז לגודל אוכלוסיית ישראל ולצרכים הנובעים מהזדקנותה המהירה

דו"ח השוואתי של ה-OECD שפורסם בנובמבר 2012 שיבח את מערכת הרפואה הראשונית בישראל, אך הוציא כרטיס צהוב למערכת האשפוז.

ישראל נושאת בתואר המפוקפק "אלופת ה-OECD" בממוצע תפוסת מיטות האישפוז. אנו נמצאים בראש רשימת מדינות ה-OECD עם תפוסה שנתית של 94.3% בבתי החולים, בהשוואה ל-52.2% תפוסה שנתית בהולנד, 74.4% תפוסה שנתית בצרפת, ו-76.6% בגרמניה. אין מדובר ביעילות ישראלית חסרת תקדים, והתרגום למציאות חיינו של התפוסה הגבוהה הינו אשפוז חולים במסדרון במהלך חודשים ארוכים מדי שנה.

"אין מנוס מהעלאת ההוצאה הלאומית לבריאות מ-7.7% תל"ג לרמה המקובלת במדינות ה- OECD שהינה 9% ואף 10%"

אספקט נוסף של צפיפות הינו היעדר מרחב אישי מספיק לחולים המאושפזים בבתי החולים בישראל, שהינו 7.7 מ"ר לחולה בחדר משותף על פי התקנים הבין לאומיים העוסקים בתכנון בתי חולים, ועלייה באחוזי הזיהומים הנרכשים בבתי החולים הגורמים לפי המחקרים אף לתמותה.

זמן השהייה של חולים באשפוז - קצר בצורה מסוכנת. בישראל שוהה חולה רק ארבעה ימים בהשוואה לממוצע של 6.7 ימים באיטליה, 6.8 בבריטניה, ו-7.7 ימים בקנדה. ושוב, אין מדובר ביעילות אלא באילוץ הגורם לשחרור חולים ברגע שמצבם מתייצב בכדי לאפשר את קליטתו של החולה הבא מחדר המיון, אך בטרם הושלם בירור מלא והותאם טיפול נדרש, דבר הגורם לאחוזים גבוהים יותר של חזרה לאשפוז בחודש הראשון לאחר השחרור מבית החולים.

תשתית חדרי הניתוח בישראל אינה מותאמת לצרכי האוכלוסייה. על פי מחקר שפורסם על ידי בית הספר למדיניות בריאות ציבורית בהארווארד ונתמך על ידי ארגון הבריאות העולמי, מספר חדרי הניתוח בכל מדינות המערב עולה על 14 לכל 100,000 תושבים. בישראל לעומת זאת מספר חדרי הניתוח הינו 438 בלבד, שהינם 5.6 חדרים לכל 100,000 תושבים. לאחרונה פורסם תחקיר על תורים ארוכים לניתוחים פשוטים כמו "ניתוח שקדים", ודחיקתם לבתי החולים הפרטיים בשל העומס. זוהי עוד דוגמה לתרגום ה"סטטיסטיקה" למציאות חיינו.

זמן השהייה של חולים באשפוז - קצר בצורה מסוכנת. בישראל שוהה חולה רק ארבעה ימים בהשוואה לממוצע של 6.7 ימים באיטליה, 6.8 בבריטניה, ו-7.7 ימים בקנדה

אוכלוסיית ישראל גדלה בעשורים האחרונים בצורה משמעותית. ב-1989 מנינו חמישה מיליון והיום אנו מונים מעל לשמונה מיליון. ביולי 2005 הושלמה ופורסמה עבודת תכנון ארוך טווח של משרד הבריאות שקבעה שעד לשנת 2015 יהיה צורך להגדיל את מספר מיטות האשפוז ב-3,000, ועד לשנת 2020 ב-5,000. בעת הפרסום, שהוצג על ידי שר הבריאות דאז, ח"כ דני נווה, היו בבתי החולים בישראל 14,607 מיטות אשפוז. היום, שמונה שנים מאוחר יותר, ורגע לפני ההגעה לשנת היעד 2015, יש בישראל 14,972 מיטות בלבד. עלייה של 365 במספר המיטות בלבד, לעומת יעד של 3,000.

כשלוקחים בחשבון את הגידול באוכלוסייה, ירד שיעור מיטות האשפוז לשפל של 1.88 לכל 1,000 תושבים בהשוואה ל-2.02 בעת פרסום התכנית, ומעל 3.0 ב-1980.

במשרד הבריאות מתגאים ובצדק בעובדה שתקציב המשרד לא קוצץ בערכים נומינליים ואף גדל. ואולם, אותו תקציב מקצה לפיתוח הפיזי של בתי החולים 42 מיליון ש"ח בלבד, סכום שהינו בבחינת לעג לרש. אל לה  לממשלת ישראל הנוכחית להצטרף לממשלות ישראל לדורותיהן האחראיות לצניחה החופשית ולהידרדרות במצב תשתיות מערכת האשפוז הציבורית.

על משרד הבריאות להציג תוכנית רב-שנתית, מגובה בתקציב, להתאמת תשתיות מערכת האשפוז לגודל אוכלוסיית ישראל ולצרכים הנובעים מהזדקנותה המהירה. אין מנוס מהעלאת ההוצאה הלאומית לבריאות מ-7.7% תל"ג לרמה המקובלת במדינות ה-OECD שהינה 9% ואף 10%, ולהכיר בעובדה שמצויינותם של רופאי ישראל לא תוכל לגשר לעד על הזנחת תשתיות מערכת האשפוז הציבורית.

* המאמר פורסם במקור בעיתון "הארץ"

נושאים קשורים:  דעות,  תקציב הבריאות,  רפואה ציבורית,  OECD
תגובות