חדשות

"העבודה הרפואית שלי היא כמו בילוש. אני מחפש בעיות שאפשר לפתור"

פרופ' אלפרד סומר, שגילויו על הקשר בין ויטמין A לתמותה הציל מאות אלפי ילדים, מספר על דרכו המקצועית, על הניסיון להילחם כיום בקטרקט באפריקה וכיצד השפיעה הערה שקיבל בתחילת דרכו מפרופ' ישראלי

בתחילת החודש הוענק פרס "דן דוד" לפרופ' אלפרד סומר (נולד ב-1942), על גילוי הקשר שבין מחסור בוויטמין A לעיוורון ולשיעורי תמותה גבוהים של ילדים במדינות נחשלות. התוכנית למתן ויטמין A שגובשה כתוצאה ממחקריו ומפעילותו ברחבי העולם, כתבה ועדת הפרס, הצילה במשך השנים מאות אלפי ילדים ממוות, בעלות של סנטים בודדים למנה. לרגל זכייתו וביקורו בישראל, העניק הפרופ' סומר ראיון מיוחד לפרופ' גיא בן-סימון, חבר ועד איגוד רופאי העיניים בישראל, ולאתר "דוקטורס אונלי".

פרופ' אלפרד סומר (מימין) בטקס קבלת פרס "דן דוד", בתחילת יוני (צילום: ישראל הדרי)

פרופ' אלפרד סומר (מימין) בטקס קבלת פרס "דן דוד", בתחילת יוני (צילום: ישראל הדרי)

פרופסור גיא בן-סימון

פרופסור גיא בן-סימון

ראשית, זהו כבוד גדול בשבילי לפגוש אותך. עבודתך כרופא-עיניים וכאפדימיולוג היא הישג לרפואה. היא הצילה ושיפרה את חייהם של מיליוני ילדים.

"בתחילת דרכי, כשהייתי בשנת ההתמחות הראשונה שלי, התבקשתי לבוא ל-NIH, שם פגשתי שם את פרופ' איזאק מיכאלסון מישראל. הוא אמר לי: 'עלה והצלח - ועשה טוב'. לעולם לא אשכח זאת".

ובהחלט עשית טוב. האם זהו ביקורך הראשון בישראל?

"לא, ביקרתי בישראל כמה פעמים. הפעם הראשונה היתה ב-1971. באותה שנה עבדתי במזרח-פקסיטאן (כך נקראה בנגלדש לפני החלוקה). משום שהיינו נציגי בריאות ציבור אמריקאים, פונינו כשפרץ הסכסוך בינה ובין פקיסטאן. נשלחנו לטהרן, אשתי בחודש השביעי להריונה ועם ילד בן שנה וחצי. במקרה, משרדי אל-על היו ממש ברחוב של המלון שלנו, אז קנינו כרטיס והחלטנו לבוא לישראל במקום להיות תקועים באיראן. בילינו כאן כמה שבועות, נסענו ברחבי הארץ ואפילו ביקרנו חברים פלשתינאים בשטחים".

הדברים בוודאי השתנו די הרבה מאז. מה הרושם שלך מהישראלים? אנחנו מדינה קטנה עם מעט משאבים אבל נחשבים למובילים בתחומים רבים – מחשבים, חקלאות, ביולוגיה, אפילו רפואה.

"בתחילת דרכי פגשתי את פרופ' איזאק מיכאלסון מישראל. הוא אמר לי: 'עלה והצלח - ועשה טוב'. לעולם לא אשכח זאת"

"אני חושב שלא משנה אם אתה בישראל, באירופה או בארה"ב – אתה רק צריך לראות את המספר הבלתי-פרופורציונלי של מדענים עם רקע יהודי שזכו בפרסי נובל כדי להבין שזוהי תכונה שטבועה בתרבות ובאמונה שלנו. אצלכם בישראל זה אפילו יותר משמעותי, מכיוון שכולם גרים באותו המקום, בזמן שאנחנו די מפוזרים ברחבי העולם. יש כאן בישראל הרבה אנשים חכמים, וכולם רוצים להתקדם. אני חושב שאם היית עורך כאן מבחן איי-קיו לאוכלוסייה, הניחוש שלי הוא שהרמה תהיה גבוהה יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם.

זכית בפרסום עולמי על עבודתך בנוגע למחסור בוויטמין A והקשר ל-Xerophthalmia ולשיעורי תמותה גבוהים; מה הביא אותך לחקור את הנושאים האלה מלכתחילה? איך גילית את הקשר?

"הכל התחיל בתקופה שהעברנו בבנגלדש, אפילו שאז עוד לא התמחיתי ברפואת עיניים ואפילו לא למדתי אפידמיולוגיה. מיד אחרי התקופה הזו חזרנו לארה"ב - שם התמחיתי במשך שנה באפדימיולגיה ושלוש שנים ברפואת עיניים ב"Wilmer" – אבל כל אותו הזמן נזכרנו כמה משמעותי ומעניין היה הזמן שלנו באסיה. החלטנו לנצל את ההזדמנות לפני שהילדים מתבגרים ולגור שוב בחו"ל. אז כך התחיל הכל – פשוט מהרצון לגור מחוץ לארה"ב.

"אם היית עורך מבחן איי-קיו לאוכלוסייה בישראל, הניחוש שלי הוא שהרמה תהיה גבוהה יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם"

"בזמן שהתמחיתי ברפואת עיניים, הקשר בין חוסר בוויטמין A ל-Xerophthalmia עניין קרן גדולה. הם פנו אלי מכיוון שהייתי המתמחה היחיד שהתעניין בזווית הבינלאומית של רפואת עיניים. אמרתי להם שאיני יודע מספיק על הבעיות והמצב כדי להתחיל ולגבש פתרון. רצה המקרה, ונכחתי בפגישה של ארגון הבריאות העולמי באינדונזיה, שעסקה בדיוק בנושא הזה. הייתי רופא העיניים היחיד בחדר. בגלל שהבעתי עניין בנושא, הממשלה באינדונזיה החליטה לפנות אליי וביקשה שאסייע להם.

"אינדונזיה היתה אחד המקומות עם מחסור נרחב בוויטמין A באוכלוסייה והממשלה רצתה מאוד לעשות משהו נגדו, אבל לא ידעה בדיוק מה. אז קיבלתי מענק גדול כדי לחזור לשם, ובמשך שלוש שנים גרנו באינדונזיה. בחרנו מקום יפה לגור, בהרים, ליד בית חולים אליו באים מדי שנה מאות חולים הסובלים מ-Xerophthalmia. מכיוון שעסקתי בבעיה זו כשהייתי מתמחה, שני הדברים התחברו, וכך התחלתי לחקור את הקשר בין חוסר בוויטמין A ל-Xerophthalmia. למעשה, זה היה תירוץ בשבילנו לגור בחו"ל.

אז הכל קרה במקרה?

"רוב החיים הם במקרה! אלא אם כן אתה אחד מאותם אנשים שיש להם תוכנית לכל דבר, ואני לא. בכל פעם שאני פוגש סטודנטים צעירים, והם פונים אלי ושואלים 'מה אעשה בחיים?' אני אומר להם: 'אין לי מושג. מה אתם רוצים לעשות עם החיים שלכם?'

יש ציטוט של יוגי ברה, שחקן הבייסבול האמריקאי; הוא מפורסם באמירות החידתיות שלו; הוא אמר פעם: 'אם אתם מגיעים לצומת דרכים בחיים – פשוט קחו אותו'. אף אחד לא הבין מה הוא רוצה, הדרך שבה אני מבין את דבריו: החיים מלאים בצמתים, ואם אני מגיע למזלג דרכים, אני בוחר את הנתיב שיהיה הכי מעניין בשבילי, הנתיב שישאיר אותי ער מאוחר בלילות ויעיר אותי מוקדם בבקרים.

פרופ' אלפרד סומר (צילום: יח"צ)

פרופ' אלפרד סומר (צילום: יח"צ)

"אם אתה מכוון ליעד רחוק כלשהו, כמו להיות ראש מחלקה או נשיא אוניברסיטה, למשל, לא תמיד זה ילך. אחד הדברים שעלולים לקרות, גם אם בחרת בנתיב שחשבת שתרצה לעקוב אחריו, הוא שתגלה שאתה בעצם שונא אותו. ואז אתה תקוע בתוכנית מסוימת, ומבזבז הרבה זמן ומשאבים בלעשות משהו שאתה לא אוהב. לדעתי, קח את הנתיב שהכי מעניין אותך. הרי אי אפשר לעשות ניסוי איזו דרך תתברר כטובה יותר.

כמה מהעבודה שלך היא עבודת בילוש, פאזל שצריך לחבר את חלקיו?

"רובה. אני מאוד אוהב לפתור בעיות. לחפש רמזים. אבל כמובן שאבחר את הבעיה הנכונה רק אם אני חושב שיש סיכוי לפתור אותה. ויטמין A והקשר לתמותה מוגברת היה סיפור אחד, סיפור אחר בו אני מתמקד עתה הוא מקרי קטרקט בלתי-מנותחים באפריקה שמדרום לסהרה. אמרו לי 'אל תתקרב לזה'; אמרתי בחזרה שזו בעיה גדולה מאוד.

"בכל פעם שאני פוגש סטודנטים צעירים, והם פונים אלי ושואלים "מה אעשה בחיים?" אני אומר להם: "אין לי מושג. מה אתם רוצים לעשות עם החיים שלכם?"

"אם לקצר את הסיפור, אני עובד עכשיו על תוכנית מקיפה לפתרון הבעיה. מה שקורה עכשיו הוא שרופאים מערביים 'צונחים' מבחוץ, עושים מאה ניתוחים וזהו. שיטה כזו לא תפתור את הבעיה. אז החלטתי להיכנס לעובי הקורה, ביליתי כמה חודשים בשטח וגיבשתי תוכנית. נבדוק אותה בשלוש השנים הבאות ונראה איך היא מתקדמת. אעדכן אותך עוד חמש שנים איך זה הלך.

במאמרים ובמחקרים שלך אתה מצטט הרבה מההיסטוריה של הרפואה. בבתי הספר לרפואה בימינו כמעט ולא עוסקים בזה. מה החשיבות בעיניך של ההיכרות עם ההיסטוריה?

"אני חושב שאפילו לא ידעתי מספיק כשכתבתי את המחקרים. למשל, יש הרבה מאוד ספרות, אפילו עד שנות ה-30 של המאה הקודמת, על הקשר שבין חוסר בוויטמין A לחוסן בפני מחלות זיהומיות. אני אפילו לא ידעתי על זה  כשהתחלתי לשים לב שכל הילדים האלה, שיש להם אפילו מחסור קטן בוויטמין A, מתים בשיעורים הרבה יותר גבוהים.

"למשל, במהלך אחד המחקרים שהרצנו באינדונזיה ובנפאל התבקשתי לבחון את בעיית העיוורון כתוצאה מחצבת באפריקה. מי שפנה אליי היה סר ג'ון וילסון, שעמד אז בראש ה-Royal National Institute for the Blind.. הם תומכים במיסיונים רבים באפריקה, ושמו לב שרבים מהילדים מתעוורים. כשנסעתי לאפריקה, ראיתי שה-corneal ulcers דומים מאוד לאלה שהכרתי מאינדונזיה ומנפאל, שנובעים ממחסור בוויטמין A.

"עשינו מחקר מהיר: לקבוצה אחת של ילדים עם חצבת נתנו ויטמין A, לשנייה כלום; קיבלנו ירידה של מחצית  במספר מקרי המוות – שהיה אותו השיעור שמצאנו באינדונזיה. פירסמנו את הממצאים ב-British Medical Journal. בגלל המחקר הזה, ארגון הבריאות העולמי המליץ להתחיל ולטפל בכל הילדים עם חצבת בוויטמין A.

"אחרי שפירסמנו את המאמר גילינו, שאותו מחקר בדיוק נעשה בלונדון ב-1930. לא היה להם אז ויטמין A, אבל היה להם שמן כבד בקלה (קוד), שעשיר בו מאוד. המחקר בדק ילדים שאושפזו בלונדון, ששיעור מקרי המוות שלהם באותה תקופה היה 10%. הוא העלה כי הילדים שקיבלו את השמן הפגינו ירידה של 50% במקרי המוות. אותו ממצא כמו שאנו גילינו באפריקה. ואיפה פורסם המאמר ב-1932? באותו מגזין בו אנחנו פירסמנו!

"אני חושב שזו אחת הסיבות לכך שלתחום שבו אנו פועלים קוראים Re-search - אנחנו מגלים מחדש דברים שאחרים כבר מצאו. כמובן שההבדל העיקרי בין אז והיום היה שאנחנו דאגנו שהמסקנות ייושמו. בכלל, אם אתה חוזר ל-1930, היה להם מושג די טוב לגבי החשיבות של ויטמין A. אפילו פורסם מאמר שכותרתו "ויטמין A- הוויטמין שמתנגד לזיהומים".

איך אתה מסביר שהגילוי הזה לא התקבל כעובדה מדעית שיש לפעול לפיה?

"אני חושב שהם היו בכיוון הנכון, אבל אז פתאום הגיעה האנטיביוטיקה. זו היתה תרופת פלא, ואף אחד כבר לא התעניין בוויטמין A. האוכלוסייה במדינות אירופה לא הפגינה חוסרים משמעותיים שלו, הוא לא טיפל בספסיס ישירות כמו האנטיביוטיקה. זה בילבל אותם. אנחנו גילינו את זה מחדש. המצאנו מחדש את הגלגל - אבל עכשיו הוא קיים לדורות.

פרופ' אלפרד סומר (צילום: יח"צ)

פרופ' אלפרד סומר (צילום: יח"צ)

האם אתה מאמין בכוחו של מחקר בודד לשנות מציאות מדעית?

"זה מאוד משתנה ממחקר למחקר, ואני לא יכול להסביר למה. למשל, בנוגע לתוכנית למתן ויטמין A כל חצי שנה לכל הילדים בכמה מדינות מתפתחות שהיו זקוקות לכך: זה לקח תשעה מחקרים רנדומליים כדי לשנות מדיניות; מצד שני, המחקר הבודד שעשינו באפריקה על חצבת שינה בין ליל את ההנחיות של ארגון הבריאות העולמי לטיפול במחלה זו.

"יש איזו תפיסה אנושית, שקשורה ברגשות, שכנראה מסבירה למה אנשים מוכנים לקבל תוצאות של מחקר אחד אבל קשה להם לקבל תוצאות של מחקר אחר. אולי קשה להם יותר ככל שמדובר בשינוי פרדיגמה משמעותי יותר. אני מניח שהאמונות המוקדמות של אנשים הם הגורם החשוב ביותר שמשפיע על הנכונות שלהם לקבל או לדחות משהו".

אתה מאמין שלעולם המפותח יש מחויבות מוסרית לעזור למדינות נחשלות?

"זה מתחיל מזה שאם אתה רופא, יש לך מחויבות מוסרית לעזור לאנשים. השאלה היא גם איך אתה עוזר בצורה הטובה ביותר. אי אפשר ליישם מדיניות בריאות של מדינה מערבית על מדינה נחשלת. יש כמה מדינות מתפתחות שבנו בתי חולים מפוארים, כדי לחקות את מה שאנחנו עושים במערב. זה היה אסון. 90% מהתקציב הלאומי לבריאות הוצא על 5% מהאוכלוסייה. הדברים התקלקלו ללא יכולת לתקן. הרופאים הטובים באמת לא הצליחו לחיות ועזבו למערב".

אז איך אתה יכול לשכנע ממשלות במערב שהתרומה למדינות נחשלות יעילה מבחינת עלות/תועלת?

"איך אתה יכול בכלל לשכנע מדינות להשקיע כסף במדינות מתפתחות? זה לא פשוט. הבעיה היא שלכל גורם יש את המחלה המועדפת שהם היו רוצים לרפא. בארה"ב, אני יכול לספר לך, זה אנשי מחלות העיניים נגד אנשי שיעורי התמותה בילדים נגד אנשי בניית בתי ספר טובים יותר. אני בטוח שיש גורמים שיגידו שהדבר החשוב ביותר להילחם בו הוא עוני.

"כרופא עיניים מנתח, מטופלים חושבים שאתה אלוהים; כאפידמיולוג, אתה אולי מציל מיליונים אבל אף אחד לא אומר תודה"

"היתרון שלנו הוא שעיוורון 'מוכר'. ישנם סקרים קבועים בארה"ב שבודקים מאיזו מחלה הציבור הכי מפחד. בדרך כלל סרטן נמצא במקום ראשון ועיוורון במקום שני. אנחנו משתמשים בזה כדי למכור את החשיבות של מניעת עיוורון בעולם השלישי.

"כרגע, בגלל המשבר הכלכלי, ממשלות מנסות לחסוך כסף ולא לבזבז. זה מתרחש בגלים. היתה תקופה לפני שמונה שנים, שהזמינו אותי מדי שנה לפורום הכלכלי בדאבוס, ו"בריאות גלובלית" היתה הדבר החם. עכשיו היא כבר לא".

אתה לובש שני כובעים -  רופא עיניים ואפידמיולוג - איך אתה רואה את ההבדלים ביניהם?

"אני חושב שאנחנו צריכים את שניהם. במשך שנים רבות טיפלתי כרופא עיניים בחולים יומיים וחצי בשבוע וחצי יום ניתחתי. זה היה מאוד מספק. חולים חושבים שאתה אלוהים, הם אסירי תודה וזה מרגיש נחמד. אפידמיולוגיה, לעומת זאת, מאפשרת לך לעזור למיליונים, אבל מעניקה סוג שונה של סיפוק. הוא יותר אינטלקטואלי, כי אין אף אחד שמודה לך אישית. מה גם שאם אנחנו מצליחים למנוע מחלה – שום דבר לא קורה, ואז אף אחד לא מודה לך. אם מישהו מתעוור ואתה משיב לו את הראייה, הוא בהחלט אסיר תודה; במניעת מחלות, אנשים לא אסירי תודה על דברים שלא קרו. מצד שני, למי שעובד בתחום - זה מאוד מספק".

מה אתה חושב על משלחות הרופאים לאפריקה?

"אני חושב שיש הרבה דברים שרופאים ואנשי רפואה יכולים לעשות כדי לעזור לעולם השלישי. אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא ללמד אנשים. לחנך אותם זה הרבה יותר טוב מללכת ולטפל באופן נקודתי ב-20 מקרי קטרקט. במיוחד כשיש עוד 20 מיליון מקרים שמחכים לפתרון.

"כרגע, בגלל המשבר הכלכלי, ממשלות מנסות לחסוך כסף ולא לבזבז. זה מתרחש בגלים. היתה תקופה לפני שמונה שנים, שהזמינו אותי מדי שנה לפורום הכלכלי בדאבוס, ו"בריאות גלובלית" היתה הדבר החם. עכשיו היא כבר לא"

"הלימוד שאתה יכול להעניק הוא הדבר החשוב ביותר. הוא יכול לכלול ביקור בשטח ועבודה עם הרופאים המקומיים, כדי ללמד אותם איך לעשות ניתוחים ברמה גבוהה אבל בעלות נמוכה. באפריקה הם לא עושים ביומטריה, הם לא עושים מעקב. צריך להראות להם את החשיבות של איכות הניתוח.

"כשבדקתי מה אפשר לעשות בנוגע לקטרקט באפריקה גיליתי סטטיסטיקה מעניינת: באפריקה יש בממוצע עשירית או חמישית מרופאי העיניים שיש בהודו, שזה בטח אחד חלקי מאה ממה שיש בישראל או בארה"ב – אבל במשך 30% מהזמן אין להם מה לעשות.

"אני חושב שאחת הסיבות היא משום שהתוצאות של הניתוחים כל כך רעות, שאין ביקוש אליהם. הסיבה האחרת היא שבגלל משלחות רופאים, החולים חושבים שהקטקרט הוא הבעיה שלך לפתור. לא שלהם. אז הם בוחרים לחכות.

"היכן שאין רופאי עיניים מקומיים, אולי אפשר לחזור ולבקר באותו בית חולים באופן קבוע. אני מכיר רופאת עיניים לילדים, שנוסעת כל שנה ביוני לאותו בית חולים באפריקה. הם שומרים לה את המקרים והיא מגיעה לשם. להיות במקום אחד גם עוזר לך כרופא. אתה מכיר את השטח.

איך אתה רואה את עתיד רפואת העיניים באפריקה, למשל? אני לוקח חלק במשלחות רופאים ולעתים נראה לי שהרופאים המקומיים פחות מעוניינים מאיתנו בעזרה לאוכלוסייה?

"זה מסובך. צריך להראות להם שיש דרך אחרת, טובה יותר, לפעול, ושאכפת לך. אם תראה להם שהם יכולים לשפר את המצב בלי השקעה הם ירצו להשתפר.

"בגלל זה אני חושב שפרויקט הקטרקט שאני עובד עליו לא ייפתר מחר – אולי בעוד 20 שנה. אבל במקום לבוא עם איזו תוכנית גדולה, מצאתי בארבע מדינות אפריקאית שישה רופאים שיודעים איך לעשות את זה טוב. יש להם צוותים מיוחדים לניתוחי קטרקט. התוכנית שלי היא לקחת אותם, ולהסתייע בהם כדי לבנות תשתית בכל היבשת. למשל, ההתמחות הרפואית במדינות שמדרום לסהרה כוללות ניתוחים. הפרופסור הוא זה שעושה את כל הניתוחים. הרופאים שזיהינו ייבחרו את המוכשרים ביותר וייקחו אותם אליהם.

"אם אתה פועל כך במשך עשור או שניים, מוסיף רופא או שניים לכל צוות כל שנה, זה יכול לשנות את המצב. אולי אני לא אראה במו עיניי את הבעיה נפתרת לחלוטין, אבל אני בהחלט מתכוון לראות אם הניסוי שלנו עובד".

נושאים קשורים:  חדשות,  משלחות רופאים לאפריקה,  Xerophthalmia,  פרופסור אלפרד סומר,  פרס דן דוד,  אפידמיולוגיה,  קטרקט,  פרופ' גיא בן-סימון
תגובות
malka yahalom md dsc
29.06.2013, 10:09

מרתק מעניין ונוגע ללב