דעות

רשמים מהמחלקה: חופשיים בכלוב של כאב

במחלקה ההמטולוגית בבית החולים איכילוב זכיתי להכיר את אלה שהסרטן לא יוכל להם גם כשיכריע אותם

09.06.2013, 11:22

לדוקטור חוה פרי במחלקה ההמטולוגית באיכילוב יש תאומים בני שלוש. בפורים הם התחפשו לאריה וליצן; האריה כדי להפחיד אותה, הליצן כדי להצחיק אותה. כשאני יושב במחלקת המסורטנים מדי שבוע אני מרגיש כמו אריה מנייר וכמו ליצן עצוב. רוב האנשים היושבים שם, זקנים כמוני, שיש להם עדיין בני זוג בין החיים, באים עם בני זוגם באחווה נוגעת ללב. זוהי אהבה שלא הכרתי; זוהי אולי האהבה האחרונה. הילדים מזמן עזבו את הבית, הנכדים כמו תרומה לקרן קיימת מטלפנים מדי פעם כדי לשאול מה נשמע כאילו באמת אכפת להם, ומה שיש להם באמת זה איש את רעותו. עכשיו הם לבדם ויושבים בחדר הגדול הזה כדי להתרפא, ומטופלים בבני זוגם במשהו שהוא אפילו עמוק מחמלה; מין הכרח ביולוגי למצוא תחליף לאהבה שחוו פעם. הלוא בני האדם הזדקפו מן הגורילות שהיו כדי שיראו זה את זה בעת עשיית ילדיהם ואז ידאגו להם, ולעת זקנה הם שוב מביטים זה בזה כי אין להם אף אחד אחר כדי לראות. אם אין להם בעל או אישה הרי הבן או הבת באים, ומשום מה לבנים יש תמיד שני סלולריים תלויים על החגורה ואין לי מושג מדוע, וכולנו חברים במועדון אחד; מקבלים עירויי דם או כימותרפיה.

"...העיתונאים המציאו את הביטוי 'רשלנות רפואית' וכל טעות שאין בן אנוש שלא יחטא בה נהיית הפקרות..."

עובדות בחדר הזה ארבע אחיות חכמות במלאכתן. הן עובדות כמו שעון צוחק ועוד מחייכות אחרי שמונה שעות של להטים בתוך הכלוב של הכאב. כבר ארבע שנים אני מותקף על ידי סרטנים שאפילו לכעוס עליהם אינני יכול כי הלוא מתוכי באו, ואני קורא את דברי הבלע של העיתונאים המשמיצים את מערכת הבריאות הישראלית ומצטער שאינני דודו טופז ומלמד את העיתונאים האלה דבר או שניים. אחד מהם אפילו טען לא מכבר כי מבלבלים את החולים עם כדורים בצבע שונה ממה שהורגלו בו וזה נורא. למה? תרופות גנריות אינן פחות טובות מתרופות מקוריות וניתן ללמד כל אדם באיזה צבע הכדורים החדשים צבועים. אני רואה רופא רץ, הוא יציל עכשיו מישהו שסוגרים עליו וילון ודוקטור פרי באה לעשות לו ביופסיה בעצם הבריח כמו שהיא עשתה לי וסוגרים וילון, האישה המסכנה בוכה. זה כואב, ומה אם הרופא יטעה? העיתונאים המציאו את הביטוי "רשלנות רפואית" וכל טעות שאין בן אנוש שלא יחטא בה נהיית הפקרות. שופט חסר לב אפילו שולח רופאה שנרדמה בעת עבודתה ואכן שגתה, שהרי בארץ חסרים רופאים ואלה שישנם עובדים קשה, ואין רופא בעולם שלא יטעה פעם, ככה זה, והשופט שולח אותה לשמונה שנות מאסר כאילו הרגה מישהו בכוונה, שזה כמו להקים מפלגה נגד מכות ברק.

האהבה האחרונה בחדר המסורטנים נפלאה בעיניי. בשבוע שעבר ראיתי גבר קטוע יד שבא ומחה באהבה זיעה מעל מצח רעייתו וגם הביא לה מים, והיא המסכנה גוססת. באה אישה עם מקל הליכה ומביאה ביד רועדת קפה לבן זוגה. המבטים ביניהם יותר סקסיים מכל מופע של מדונה ועולים הרבה פחות. זוהי אהבה עד מוות, כי בעיניים רואים את הכאב שאחד מהם כנראה ימות קודם וגם הם לא יהיו עוד זה לזה.

"...האחיות מרקדות בין החולים ומושכות שקיות, מחייכות לסבלו של איש, מזריקות, מחברות, והכול במהירות עד שזה נראה כמו בלט..."

לפני שנים מספר הייתי מאושפז בטיפול נמרץ ונותחתי שלוש פעמים וראיתי רק הזיות, ואילו בחדר הדם והכימותרפיה הזה אני יושב עם חולים ורואה אותם והם מייחלים, אך אין כניעה ממשית כי יש לרבים מהם מין הומור שיודע להיאבק בייאוש. האחיות מרקדות בין החולים ומושכות שקיות, מחייכות לסבלו של איש, מזריקות, מחברות, והכול במהירות עד שזה נראה כמו בלט. אחת מהן, מירי, בין מאתיים זריקות ליום אפילו נשואה למכוון פסנתרים, שהוא המקצוע הכי יפה בעולם. אני חושב מה יקרה אם אחלים. נסים רפואיים והצלה ממוות כבר קרו לי פעמיים בשנים האחרונות, ואיך אחיה בלי העידון האנושי שאני עד לו, בלי לראות את האהבה האחרונה?

לפני מספר ימים נכנסה אישה צעירה יפה, עצובה ונעולה בתוך עצמה. היא ניסתה לחייך אל אלה האחות היפה. הבטתי במה שאני מקבל בבית החולים. ביחס. ועלה בדעתי שאני חייב לסייע לרפואה ותרמתי את גופתי למדע כדי שאתקיים כמה שנים אחרי מותי ושרופאים צעירים ילמדו עליי את מה שיודעים הרופאים היום על מה שהם עושים. במחי רגע אחד הרווחתי כמה שנים, וכמו משה רבנו איש לא ידע את מקום קבורתי כי דאגתי שלא יהיה, ומכך ירוויחו צאצאיי.

יום אחד חיכיתי לספירת דם ולידי ישב בחור צעיר שאמר שהוא בן עשרים וארבע ושחלה במלנומה, שהיא סרטן עור, מפני שלא חבש כובע בשמש המטבחת של ארץ ישראל. כתבתי מאמר על התייפייפות הצעירים בארץ עם הקרחות בלי כובע עליהן ולא היו כמעט טוקבקים. זה לא עניין איש. כן חיכיתי לפנייה מרופאי עור שיכלו לנצל את הדברים שכתבתי כדי להזהיר את אלה שהולכים בלי כובע בקיץ הישראלי. אבל אולי רופאי העור אינם הרופאים שאני פוגש. כנראה לא אכפת להם כמה חולי מלנומה יש בארץ בגלל השמש היוקדת. לראשונה מאז שאני כותב על הרפואה הטובה בארץ כעסתי על רופאים, ליתר דיוק, על רופאי העור. כנראה לא חליתי עדיין בסרטן הזה ולא ראיתי אותם בחיים.

יורם קניוק מת בסוף השבוע בבית החולים איכילוב שבתל אביב.

קניוק, יליד 1930, היה סופר ועיתונאי. בין ספריו: "חימו מלך ירושלים", עם עובד, 1965; "אדם בן כלב", עמיקם, 1968; "סוסעץ", ספריית פועלים, 1974; "הברלינאי האחרון", ידיעות אחרונות, 2004; "עיטים ונבלות", ידיעות אחרונות, 2006; "על החיים ועל המוות", ידיעות אחרונות, 2007. זוכה פרס נשיא המדינה לספרות לשנת 1998 ופרס ביאליק לשנת 1999.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" וראה אור בספר "רפואה בין השורות", אסופת מאמרים בהוצאת ההסתדרות הרפואית

נושאים קשורים:  דעות,  טיפול כימותרפי,  המרכז הרפואי איכילוב-תל אביב
תגובות
ד"ר גולן
10.06.2013, 16:44

כתבה רגישה ומרגשת הנובעת מתוך ראיה והוויה של מי שנמצא בצד המטופל, המביאה לחלוחית בעיניים.
החיוב שבו הוא רואה את מערכת הבריאות, אינה שוללת את הביקרת שיש כלפיה, משום שהשאיפה היא שמערכת הבריאות שלנו תהיה טובה יותר ושיהיו יותר אחיות ורופאים מכפי שיש היום ושהנטל על העושים במלאכה יהיה קל יותר, ואז יהיה גם קל יותר להביא אנשים נוספים בכדי שיהיה גם טוב יותר למטופלים ולמטפלים גם יחד.