החוקרים בחנו את ההשפעה של משך המחלה על התוצאות הקליניות ועל הבטיחות של אדאלימומב (יומירה, אבוט), באנליזת פוסט-הוק של ניסוי שימור רמיסיה באמצעות אדאלימומב, בקרב חולי קרוהן (CD) מתונה עד חמורה.
עוד בעניין דומה
חולים בניסוי CHARM חולקו לשלוש קטגוריות של משך מחלה: עד שנתיים (93 משתתפים), שנתיים עד חמש שנים (148 משתתפים) ויותר מחמש שנים (536 משתתפים). הושוו שיעורי הרמיסיה והתגובה הקלינית בשבועות 26 ו-56 בתתי הקבוצות של אדאלימומב ואינבו, והמטופלים עברו הערכה במהלך 3 שנים של טיפול באדאלימומב בניסוי המעקב ADHERE. רגרסיה לוגיסטית שימשה כדי להעריך את ההשפעה של משך המחלה ושל גורמים אחרים על הרמיסיה ועל הבטיחות.
בשבוע 56, שיעורי הרמיסיה הקלינית היו גדולים יותר, באופן משמעותי, עבור חולים מטופלי אדאלימומב לעומת חולים מטופלי אינבו, בכל שלוש תתי-הקבוצות של משך המחלה המחלה (19% לעומת 43% עבור <2 שנים; P=0.024;י13% לעומת 30%, עבור 2 עד 5 שנים; P=0.028;י8% לעומת 28%, עבור >5 שנים, P<0.001). ברגרסיה לוגיסטית נמצא כי משך מחלה קצר יותר הוא מנבא משמעותי של שיעור גבוה יותר של רמיסיה בקרב מטופלי אדאלימומב. אצל חולים שמשך המחלה שלהם היה קצר משנתיים נראו שיעורי רמיסיה גבוהים יותר מאשר אצל חולים שמשך המחלה שלהם היה ארוך יותר במהלך 3 שנות הטיפול. ההיארעות של תופעות לוואי חמורות בקרב חולים מטופלי אדאלימומב, הייתה הנמוכה ביותר בקבוצת החולים שמשך המחלה שלהם היה קצר משנתיים.
החוקרים הסיקו כי אדאלימומב עדיף על פני אינבו באחזקת רמיסיה קלינית עבור חולי CD פעילה, מתונה עד חמורה, אחרי שנה אחת של טיפול, ללא קשר למשך המחלה. שיעורי רמיסיה קלינית במהלך 3 שנות הטיפול היו הגבוהים ביותר בתת-הקבוצה שמשך המחלה אצלה היה הקצר ביותר, עם נטייה לפחות תופעות לוואי.
מקור: