התחלת טיפול יעיל מוקדמת מובילה לרמיסיה בדלקת מפרקים שגרונית אך לא ברור האם עקרון זה הינו בר יישום בארתריטיס פסוריאטית. מחקר זה ביקש לבחון האם שילוב של גולימומאב ומטוטרקסט כטיפול קו ראשון בארתריטיס פסוריאטית מדגים עליונות על פני מטוטרקסט ואינבו בהיבט השריית רמיסיה.
עוד בעניין דומה
מחקר זה בוצע בתבנית רב-מרכזית, כפולת סמיות, אקראית ומבוקרת אינבו וכלל 51 מטופלים נאיביים למטוטרקסט ותרופות ביולוגיות המשנות את מהלך המחלה אשר ענו על קריטריוני CASPAR עבור ארתריטיס פסוריאטית עם מחלה פעילה בתחילת המחקר (שלושה או יותר מפרקים נפוחים או כואבים). המשתתפים חולקו באופן אקראי לקבל גולימומאב (במינון 50 מ"ג תת-עורי פעם בחודש) ומטוטרקסט (26 משתתפים) או מטוטרקסט ואינבו (25 משתתפים). מטוטרקסט הוחל במינון של 15 מ"ג לשבוע והמינון הועלה על פני שמונה שבועות ל-25 מ"ג לשבוע. התוצא העקרי שנבדק היה אחוז המטופלים שהשיגו רמיסיה (ציון DAS הקטן מ-1.6) בשבוע 22. בטיחות הוערכה במהלך המחקר.
החוקרים מצאו כי תוצא היעילות העיקרי הושג על ידי 81% מהמשתתפים בזרוע הגולימומאב לעומת 42% בזרוע המטוטרקסט (p=0.004). הבדל זה בהשגת רמיסיה נצפה כבר בשבוע 8 לטיפול. בשבוע 22, נצפה הבדל מובהק לטובת קבוצת הגולימומאב עבור קריטריוני תגובה אחרים כדוגמת MDA,יACR20/50/70, מדדי מחלה ותוצאים מדווחי מטופלים. שיעור ההיארעות של תופעות לוואי ותופעות לוואי הקשורות בטיפול היה דומה בשתי הקבוצות.
החוקרים מסכמים כי במטופלים עם ארתריטיס פסוריאטית מוקדמת, שיעורי הפוגה לפי DAS היו כמעט כפולים בזרוע הגולימומאב והמטוטרקסט לעומת זרוע המטוטרקסט ואינבו.
מקור:
Mens, L. et al. (2019). Annals of the Rheumatic Diseases. 78 (5)