משבר הקורונה הציב אתגר כפול: ראשית, אתגר בריאותי שמשמעותו להפחית תחלואה ותמותה של תושבי ישראל עם דגש על אוכלוסיות בסיכון כמו קשישים בבתי אבות וכדומה. שנית, אתגר כלכלי–תעסוקתי, עקב עצירת פעילות שעלולה להגדיל את ההדבקה בנגיף.

אנו מצויים כעת, בתחילת יולי 2020, בשלב שבו נראה היה שהאתגר הבריאותי מקבל את מירב התשובה מבחינת הצטיידות בבדיקות ובמכשירי הנשמה, הקמת מחלקות קורונה בבתי החולים וחזרה לשגרת טיפול בחולים שאינם חולי קורונה, הן ברפואת הקהילה והן בבתי החולים.

נדמה שמקבלי ההחלטות הבינו שיש צורך בהמשך המדיניות המניעתית: מצד אחד חבישת מסיכות, ריחוק חברתי ושמירה על היגיינה לכל האוכלוסיה, ומצד שני פיקוח יתר והסגרים ממוקדים סביב מוקדי התפרצויות מחודשת של המגיפה. זאת במקביל לבדיקות שונות בקרב האוכלוסיה הכללית הבריאה ובדיקות לאיתור נשאים אסימפטומטיים וחולים חשודים לקורונה.

אחד הנושאים שטרם קיבל את פתרונו הוא החקר האפידמיולוגי הנדרש בכל מקרה גילוי של קורונה כדי לגלות במהירות ולבודד נדבקים חדשים בטרם יפיצו את המחלה. הסיבה העיקרית לעיכוב בנושא זה הוא העדר כוח אדם שיבצע את התחקיר האפידמיולוגי בצורה יעילה.

על פי הנתונים שפורסמו כעת - בסך הכל עוסקות בכך בכל הארץ 27 אחיות: במחוז הדרום שתי אחיות בלבד שאמורות לבצע 1,300 חקירות בחודש, במחוז אשקלון שתי אחיות עבור 250 חקירות בחודש, במחוזות ירושלים, תל אביב וחיפה ארבע אחיות בכל אחד לשם 1,800 חקירות בתל אביב וכנ"ל בירושלים ו-1,000 בחיפה. חמש אחיות אחיות במחוז מרכז אמורות לבצע 1,250 חקירות בחודש ושש אחיות ל-400 בצפון. נדרשות 50 אחיות לדרום, שבע לאשקלון, 67 לתל אביב, 34 לחיפה, 42 למרכז, 67 למחוז ירושלים וחמש אחיות למחוז הצפון.

מנגד, ציבור גדול של אנשים שנפלט ממעגלי העבודה, מצוי בייאוש ומחפש דרכים להתפרנס בכבוד. מתבקש לעשות אחד ועוד אחד ולפעול במרץ ובמהירות להכשיר את אלה שאינם עובדים ולהעסיקם בחקר האפידמיולוגי. זהו צו השעה הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית.