כרופאים, אנו נוטים לעתים לחשוב שאנו מחוסנים בפני אירועים נפשיים, ושדיכאון, חרדה, אי שקט, עומס ומתח נפשי אינם מנת חלקנו. אך המחקרים מראים שזה לא מדויק ולעתים אפילו הפוך. רופאים, אחיות ואנשי בריאות פעמים רבות נאלצים לעבוד במשמרות, נאלצים לעבוד תחת לחץ גדול ומגיבים לכך גם בנפשם וגם בגופם.

בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר מחקרים על תחלואה נפשית רכה בקרב עובדי בריאות, והכוונה לסימנים של עומס ומתח כרוניים בעבודה ובבית. חשוב במובן זה להזכיר שפעמים רבות עובדי מערכת הבריאות לא רק עובדים בתנאי שחיקה, אלא גם שהעבודה היא עבודה שאינה רק טכנית. עבודתנו דורשת חמלה ואמפתיה, כאשר המטופלים מצפים שנהיה קשובים ורגישים להרבה אנשים ביום וכל היום. כך שלמעשה העול הנפשי שמושתת על עובדי הבריאות הוא מהקשים ביותר הקיימים.

לזה נוסף העומס של לעבוד במערכת ציבורית. פעמים רבות יש לנו מנהלים ומנהלים של מנהלים, קיימות בעיות תקציביות ובעיות של כוח אדם, מה שיוצר עוד יותר לחץ על כל אינדיבידואל שעובד במערכת. במקביל, התפקודים הבסיסיים בבית עדיין מושתתים עלינו. כלומר, להיות הורים, להיות בנים ובנות להורים המתבגרים שלנו ועוד, ומשימות אלו נוספות למשימות הקשורות לקריירה הרפואית.

הסימנים השכיחים ביותר לשחיקה ולתחלואה רכה הם סימנים הקשורים לעומס ולחץ נפשיים. ראשית, במחשבות. פעמים רבות אנחנו מגלים שאנחנו מסיימים את העבודה אבל לא מצליחים להתנתק במחשבות ממנה, או נמצאים בעבודה והמחשבות שמציפות אותנו הן לאו דווקא המשימה שעומדת לפנינו כרגע. מתחת לפני השטח מופיעות מחשבות של הטלת ספק. למשל, האם אצליח או לא אצליח, האם זה יעבוד בסדר או לא יעבוד בסדר, אולי תהיה תקלה או בעיה. המחשבות הללו, שהן למעשה סוג של דאגות, יכולות להציף אותנו ברמה נמוכה או אפילו ברמה גבוהה יותר עד כדי כך שאנחנו מוצאים את עצמנו עסוקים במחשבות האלו ולא בדברים אחרים. פעמים רבות המחשבות מלוות בתחושה של גוף מתוח וחסר שקט.

סוג נוסף של תגובות הן תגובות דכאוניות. כלומר, פגיעה במצב רוח, אבל פעמים רבות בצורה רכה. כלומר פחות חשק, לא רק פחות חשק להגיע לעבודה, אלא פחות חשק כללי למשימות יומיות כלשהן. לפעמים אנו מגיעים הביתה ומרגישים עדיין עייפות נפשית. לפעמים אנו עלולים לגלות שבמהלך העבודה אנחנו בכלל לא רעבים ואין לנו תיאבון ואנחנו עמוסים.

פגיעה בשינה היא אחד מהדברים השכיחים שיכולים להופיע, בד"כ בכניסה לשינה. ואכן, כשאנחנו נכנסים למיטה והאורות כבים ואין יותר גירויים חיצוניים, עולים גירויים פנימיים - מחשבות על מה היה היום בעבודה, על מה יהיה מחר בעבודה, האם העבודה הזאת מתאימה לי, עד כמה היא קשה לי, עם מי רבתי היום וגם המטופל שלא יוצא מהראש ומקשה עלינו להירדם. במקרים פחות רכים, אנחנו יכולים להתעורר באמצע הלילה או אפילו להתעורר מוקדם בבוקר מבלי שרצינו. כיוון ששינה חיונית לבריאות נפשית טובה, לפעמים זה מעין גלגל - אנחנו עמוסים יותר אז השינה פחות טובה, השינה פחות טובה ואז אנחנו עמוסים עוד יותר וחוזר חלילה. לעובדי משמרות זה אפילו קשה אף יותר, שכן מדי שבוע הם צריכים לעדכן את השעון הביולוגי שלהם לפי המשמרות, דבר שידוע כפוגם בשינה ובאיכותה ובכך גורם לעומס הנפשי להיות גדול אף יותר.

פעמים רבות אנשי בריאות מרגישים חוסר נוחות להגיע ולהתייעץ עם אנשי בריאות נפש בתוך הארגון שבו הם עובדים. יש חשש מסטיגמה ומגוון מחשבות כמו אולי אני חלש, למה אני בעצם לא מצליח, כולם מצליחים, אני החוליה החלשה בתוך השרשרת ועוד. הרבה מהרופאים והאחיות משתמשים ב"רפואת מסדרונות", כלומר הולכים "להתייעץ בקטנה", בשקט בלי שאף אחד יודע, חמש דקות במסדרון. ברוב המקרים התוצאה של ההתייעצות הזאת היא תוצאה ביולוגית, כלומר מתקיים דיון על איזה תרופה לקחת, אבל אין דיון על המצב הנפשי שנלווה ועל העומס הגדול והשחיקה שבעצם הם הגורם לכל הסיפור. ואכן, אנשי בריאות רבים משתמשים בייעוץ הזה כדי לקחת "משהו קטן" כזה או אחר. לפעמים זה טוב ועוזר במיוחד אם לוקחים "משהו קטן" כמו תרופה להשריית שינה או תרופה למצב רוח לתקופת זמן מוגבלת, רק כדי לעזור במצב המשברי באותו רגע.

במצב עניינים כזה עלולות להופיע שתי בעיות. הראשונה היא שזה עלול להפוך להיות כרוני, כי התחלנו עם משרה שינה לזמן קצר ומצאנו את עצמנו משתמשים בו לאורך זמן. בעיה אפשרית שנייה היא שבעצם שיפרנו את המצב שלנו בגלל התרופה אבל לא הורדנו את העומס, כך שעם הזמן, גם אם לקחנו משהו למצב רוח, בסופו של דבר נמצא את עצמנו ממשיכים ליטול תרופה, סובלים מאותה שחיקה עד כדי כך שמה שלקחנו מקודם כבר אינו יעיל ואנחנו כבר משתמשים בו באופן קבוע.

הפתרונות שקיימים למצבים כאלה מגוונים יחסית. בניגוד להתייעצות של חמש דקות, בהתייעצות ארוכה אפשר לחשוב באופן רוחבי יותר. כלומר, לראות את כל הגורמים שמעלים את העומס לאותו אדם - גם בבית, גם בעבודה, גם בקשר הזוגי, ולראות מה מתוכם יותר דומיננטי ואיפה אפשר לעשות וויסות חלקי (או "על מה אני מוותר ובתמורה אני מקבל יותר שקט"). בנוסף, דנים באיך לנהל מחשבות חרדתיות או מחשבות מביסות במהלך היום. ואכן, אם מתחילים משמרת במחשבות שליליות מסוימות ברור שהמשמרת לא תהיה מוצלחת, ויש לעזור לעצמנו לווסת את המחשבות באותה סיטואציה. גם הבנה של האלמנטים הרגשיים המרובים הקיימים יכולה לעזור (האם אני חלש או חזק? האם אני בסדר או לא בסדר?), מהם היחסים עם העמיתים בעבודה, עם הרופאים או האחיות האחרים, וכמובן היחסים עם הבוס והיחסים בבית. פעמים רבות יחסים בינאישיים בעבודה ובבית מהותיים לתחושה שלנו ושיפור קטן בהם יכול לשפר את החוויה הכללית בצורה משמעותית.

מובן שגם פתרונות ביולוגיים הם פתרונות טובים ואפשריים. הם מתאימים יותר כשיש משבר נקודתי. קיים צורך להתאים תרופה לאדם או תרופה למצב. חשוב במובן הזה להבין שתסמונות לחץ וחרדה שונות מתסמונות דיכאון. תסמונת החרדה היא תסמונת של עומס, אי שקט, תחושת פחד ומתח, לעומת תסמונת דיכאונית שהיא תסמונת של חוסר אנרגיה, עייפות וחוסר חשק. הן יכולות להופיע ביחד, אבל פעמים רבות המענה הכללי שלהן, גם המחשבתי, גם הרגשי וגם התרופתי הוא שונה. ברוב המקרים תסמונות רכות של חרדה או דיכאון אינן פוגעות בתפקוד, ולכן קיימת נטייה שלא לפנות לטיפול בגינן.

לסיכום, כעובדי מערכת הבריאות אנחנו צריכים לצפות שהעומס של המערכת ישפיע עלינו גם נפשית. כדאי לנו לשים לב לזה מוקדם ככל האפשר וזאת כדי לווסת את המצב הנפשי ככל שניתן להשקיע באופן שווה בהתמודדות הנפשית כדי להימנע ממצבים פחות רכים בתחום הנפשי שיכולים להשפיע מהותית יותר על הרגשתנו ועל תפקודנו.

* המאמר נכתב בשיתוף אפרת בשן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית ומנהלת תכנית צעד קדימה לטיפול אינטנסיבי