מערכת הבריאות בישראל נמצאת במשבר מתמשך. קופות החולים ובתי החולים צוברים גירעונות, נוצרים פערים גדולים בין מרכז ופריפריה, עומס ואלימות בחדרי המיון, מחלקות סובלות מצפיפות, זיהומים וטעויות רפואיות, רופאים צעירים עייפים ומותשים ורופאים בכירים נוטשים לטובת רפואה פרטית.

מדינת ישראל ידעה מאז הקמתה מעל 40 שביתות רופאים. עשרות ועדות הוקמו כדי לדון בחוליי מערכת הבריאות, אך עד עצם היום הזה לא בוצעה רפורמה משמעותית ברפואה הציבורית בישראל. למרות ההישגים הטכנולוגיים, רפואה שוויונית וצודקת לאזרחי ישראל היא בגדר חלום רחוק. בשנת 2018 עומדת הממשלה לאשר תוספת של 40 מיליארד שקל לתקציב הביטחון, אך אף אחד לא מדבר על תכנית לאומית להתמודדות עם המשבר המתמשך במערכת הבריאות.

מעניין להפנות מבט אל ה"אח הגדול" ארצות הברית, מדינה בת 330 מיליון תושבים, עם אוריינטציה קפיטליסטית מובהקת, אשר מתמודדת עם בעיות קשות במערכת הבריאות. לפני כשנה, בעיצומו של דיון סוער בעקבות נסיונותיו הבוטים של הנשיא דונלד טראמפ לבטל ולעקר את חוק ההזדמנות השווה לטיפול רפואי (Affordable Care Act - ACA), כתבו תשעה סטודנטים צעירים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת Yaleי(New Haven) מאמר מעניין. המאמר, שכותרתו "לא עת לשתיקה: הצורך הדחוף באקטיביזם פוליטי של הקהילה הרפואית" קורא לרופאי ארה"ב לצאת מאדישותם ולהתחיל לפעול והוא מהווה לדעתי דוגמה מרתקת להתעוררות מצפונית של רופאי העתיד, מול הידרדרות מערכת הבריאות והעמקת פערי אי השוויון החברתי בארצם.

הסטודנטים מונים אחת לאחת את הסכנות הכרוכות בביטול החוק (אשר עבר בקושי רב בקונגרס סמוך לסיום כהונתו של אובמה). אם ביטול חוק הבריאות הליברלי, ה-ACA, אכן ייכנס לתוקף, מיליוני אנשים יישארו ללא ביטוח רפואי בסיסי, יועמקו הפערים הסוציואקונומיים, יקוצצו תקציבי בתי החולים וצפויה תחלואה ותמותה מוגברת בשיעור משמעותי. גם התחליף לחוק, אשר הוצע על ידי המחוקקים הרפובליקנים (Repeal and Replace), עדיין יותיר 24 מיליון איש ללא כיסוי ביטוחי רפואי.

וכך כותבים הסטודנטים לרפואה: "לנו, אנשי הקהילה הרפואית, אשר בידה הופקדה בריאותם של החולים, יש חובה מקצועית ומוסרית לפעול כנגד כל מדיניות בריאות המעמידה את חייהם של מיליוני אמריקאים בסכנה... אם לא נעשה כן יגברו קולותיהם של אלה שאינם מבינים את העקרונות הבסיסיים של טובת החולים... היעדר פעולה מצידנו פירושה הסכמה אילמת להכנסת שינויים מהותיים בחוק אשר ירעו עם המטופלים". הסטודנטים מדגישים: "הרופאים עדיין נחשבים לבעלי המקצועות האמינים ביותר בארה"ב... דווקא משום כך מחובתנו להעלות בפני קהל המטופלים שלנו את הסכנות שבביטול החוק".

מדוע בוחרים מרבית הרופאים בארה"ב להישאר אדישים נוכח הנסיונות לביטול הרפורמה בבריאות? אמנם העמדה הרשמית של האיגודים הרפואיים מצדדת בתפקידו של הרופא כמייעץ (Physician as advocate), אך בפועל רק רופאים מעטים מוכנים לצאת באומץ ולנקוט עמדה. הסטודנטים מצביעים על מספר גורמים: "בריחה" מעיסוק בנושאים פוליטיים, רצון להפריד בין התפקיד המקצועי ודעות אישיות פוליטיות וחברתיות, הימנעות מכוונת של בתי הספר לרפואה מדיון בנושאים חברתיים ופוליטיים, שיקולים כספיים אינטרסנטיים (בעיקר במערכת הפרטית), חשש של עובדי מערכת הבריאות מתגובה של המעסיקים, חששם של מנהלי בתי חולים לבטא את עמדתם בפומבי, פן ייפגע המוסד או מעמדם האישי על ידי פוליטיקאים המובילים את מערכת הבריאות (נשמע מוכר?). בנושא רגיש זה כותבים הסטודנטים: "כאשר מנהל בית חולים או מנהל מחלקה חוששים להביע את דעתם בפומבי בנושא כה חשוב, הם גורמים לרופאים ולמתמחים שלהם לחשוב שנקיטת עמדה אקטיביסטית אינה רצויה".

ולמרות הכל, איך מנהלים מאבק ציבורי בנושא כה חשוב וקריטי, מול ממשל חדש המוביל אג'נדה שמרנית ודורסנית? בארה"ב החלו האיגודים הרפואיים השונים לפרסם חוות דעת מקצועיות בכלי התקשורת, רופאים כותבים מאמרים בעיתונות ומופיעים בטלוויזיה, מנהלי מערכות בריאות ומנהלי בתי חולים מפורסמים מתראיינים ומחווים את דעתם על ההשלכות ההרסניות של המהפך התחיקתי.

לאחרונה הצטרפו גם הסטודנטים לרפואה למערכה הציבורית והקימו גוף פעולה אקטיביסטי משלהם (ProtectOurPatients campaign#). גוף אקטיביסטי זה כולל כבר סטודנטים לרפואה מ-150 בתי ספר ו-50 מדינות. הסטודנטים הגישו עצומות לקונגרס, מנהלים פגישות עם סנטורים ומובילי דעה, מנהלי בתי חולים, דיקני בתי הספר לרפואה, שולחים מאמרים לעיתונות הכתובה והאלקטרונית.

כותבי המאמר מציינים שלפי השקפתם יש לראות בבריאות זכות בסיסית של האזרח ולא פריבילגיה. הסטודנטים לרפואה היו רוצים לראות את המֶנטורים שלהם מעורבים יותר בעשייה אקטיבית משמעותית, מארגנים הפגנות, עצרות הסברה, כותבים מאמרים ומנסים להסביר בכל דרך שהיא לאזרחי המדינה את המשמעות החמורה של הפגיעה בזכות האזרח לרפואה שוויונית. לדעתם, רפואה נתמכת-עובדות (EBM) הטובה ביותר לא תועיל לחולים שאין לאל ידם לשלם עבור שירותי רופא או עבור תרופות חיוניות. והם מסכמים: בנושא הבריאות, שפירושה חיים ומוות, אסור לרופאים לשתוק!

ואני שואל את עצמי, מדוע רופאי ישראל שותקים לנוכח הקריסה המתמשכת של מערכת הבריאות? מדוע הסטודנטים בישראל אינם משמיעים את קולם ונוקטים עמדה כמו חבריהם בארה"ב? היכן מנהלי המחלקות? הדיקנים? מדוע ממשלות ישראל לדורותיהן מתעלמות מהמלצות ועדות שהן עצמן הקימו? מדוע הציבור הישראלי אינו דורש מהמנהיגים הפוליטיים שלו להתייחס לנושא הבריאות, לפחות כמו לביטחון או חינוך? מדוע לא קמה עד היום "שדולת בריאות" של כל האיגודים הפרופסיונליים העוסקים ברפואה שתוביל את המאבק?
מי ייקח על עצמו להוביל את המאבק ולהפוך את הרפורמה בבריאות למשימה לאומית?

 

Levinsohn E et al. No Time for Silence: An Urgent Need for Political Activism Among the Medical Community. Acad Med. 2017; 92:1231-1233