הרטבה ראשונית (primary enuresis) בילדות קשורה עם שיעור גבוה של פסיפתולוגיה בילדים: הפרעות קשב והיפראקטיביות (ADHD), בעיות התנהגות, חרדה ודיכאון.

כך מצא מחקר חדש של אלן קסל וחבריה מאוניברסיטת סטוני ברוק בניו יורק, שבדק הצפי של השלכות ההרטבה בילדות ושיפורסם בקרוב בכתב העת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ומתבגר. למרות שהרטבה היא תופעה שכיחה יחסית בילדות מוקדמת, מפתיע שעד כה מספר המחקרים קטן יחסית ומוגבל בענין השלכות ההרטבה בילדות, אולי בגלל שהמצב בדר"כ חולף באמצע הילדות. במחקר בחנו את השכיחות, גורמים מנבאים ופרוגנוסטיים, להשלכות של הרטבה בילדות, במדגם גדול (N = 559), ע"י מחקר פרוספקטיבי רב שיטות ומידע. המדגם מבוסס קהילה של ילדים שהיו במעקב מגיל 3 עד 9 שנים. תוצאות המחקר הראו כי 12.7% מילדי המדגם היו עם קריטריונים של הרטבה לאורך זמן, דבר המצביע על כך שמדובר בהפרעת ילדות שכיחה. השכיחות בבנים היתה גבוהה יותר מפי שניים מאשר בבנות.

הרטבה משמעותית בגיל 3 שנים, מנבאת להתפתחות הרטבה ראשונית (primary enuresis) בגיל 9 שנים, הכוללת חרדת ילד וסף רגישות נמוך, היסטוריה אימהית של חרדה, וסמכות הורית נמוכה. נוסף לכך, תפקוד כללי נמוך, ותסמיני דיכאון וחרדה בגיל 3 מנבאים בסבירות גדולה יותר להתמדת ההרטבה עד לגיל 9 שנים. בגיל 9, 77% מהילדים עם אבחנה של הרטבה ראשונית נגמלו. ילדים שהמשיכו בהרטבה הציגו שיעור גבוה יותר של הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) ותסמיני דיכאון בגיל 9 שנים, בהשוואה לילדים ללא היסטוריה של הרטבה.

זהו המחקר הראשון שבחן הרטבה ראשונית בילדים במדגם קהילתי תוך בחינת מערך רחב של מנבאים והשלכות של הרטבה, כולל נתונים דמוגרפיים, פסיכופתולוגיה של הילד ותפקודו, טמפרמנט הילד, היסטוריה משפחתית של פסיכו- פתולוגיה, והורות. ההרטבה הייתה שכיחה מאד במדגם המחקר יותר מאשר הידוע עד כה.

ממצאי המחקר מדגישים המשמעות הקלינית של הרטבה ראשונית המציגה מקדמים חזקים לניבוי ולצפי הקשור פוטנציאלית לפסיכופתולוגיה. הממצאים גם מדגישים התפקיד האפשרי של הורות בהתפתחות הרטבה. נמצא גם כי אם בילדות מוקדמת ובהיסטוריה של הורים יש חרדה, זה מנבא המשכיות הרטבה, וכי חרדה גדולה יותר ותסמיני דיכאון עם רמות נמוכות יותר של תפקוד בגיל 3 מנבאים המשכיות ההרטבה.

גם לאחר הפוגה (רמיסיה), ילדים עם היסטוריה של הרטבה מראים עלייה בשיעור ADHD ברמות גבוהות וסימפטומים דיכאוניים. בני נוער עם הרטבה היו בסיכון גבוה פי שלוש יותר להיות מאובחנים עם ADHD לעומת ילדים ללא הרטבה. המחקר מאשר שפסיכופתולוגיה והרטבה קורות בדרך כלל יחדיו, וכי פסיכופתולוגיה תורמת להתפתחות הרטבה, המשכיותה,החמרתה והשלכותיה.

ישנן ראיות המצביעות על כך שחרדה קוטעת רכישת תגובת שריר המתאם היכול להוביל לפעילות לא יציבה בשריר. בד בבד עם מחקרים קודמים שטענו כי בעיות התנהגות יכולות להיות תוצאה של הרטבה, ממצאי מחקר זה תומך גם באפשרות כי השפלה וערך עצמי ירוד הקשורים להרטבה, עלולים ליצור סיכון להתפתחות של סימפטומים דיכאוניים מאוחר יותר. עם זאת, כאשר פסיכופתולוגיה מופיעה לפני התפתחות הרטבה, סביר להניח כי קיימים מראש בעיות התנהגות שעלולים להפוך ילד לפגיע יותר בגלל המצוקה שנובעת עם הרטבה ובריחת שתן, אשר יחד יוצרים סיכון לתסמיני דיכאון מאוחר יותר. 

כמסקנה מעשית, הרטבה עשויה להועיל להעלאת חשד בדבר סיכון לנוכחות ADHD בילדים צעירים. מסקנות המחקר מוכחות בעבודתי הקלינית היום יומית במרפאה להפרעת קשב והיפראקטיביות.