המבנה הארגוני של הרפואה בארה"ב מורכב מאוד. לקשישים מעל גיל 65 ולמעוטי יכולת יש ביטוח בריאות המספק אשפוז ושירותי רפואה בסיסיים במימון פדראלי. ליוצאי צבא יש מערכת בריאות משלהם, אף היא במימון פדראלי. ביטוחי הבריאות הם פרטיים ויקרים מאוד. ביטוח בריאות, למשפחה, בהיקף המתקרב לסל הבריאות הישראלי, גובה כ-20% מההכנסה. לכן, לרבים יש רק ביטוח מוגבל, ול-15% מאזרחי ארה"ב אין ביטוח בריאות. חולי של בן משפחה הוא אחד הגורמים הנפוצים למשבר כלכלי במשפחה.

נשיאי ארה"ב לדורותיהם, החל מתיאודור רוזוולט ועד ברק אובמה, ניסו לבצע רפורמות, להוזיל עלויות ולהרחיב את מעגל המבוטחים. רוב הרפורמות כשלו. בראש המתנגדים לרפורמות היו איגודי הרופאים וכן הממסד הרפובליקני השמרן שדגל בכלכלה חופשית, קפיטליסטית, וראה בכל סיוע למעוטי יכולת נטייה לסוציאליזם והתנהגות "לא אמריקנית". התוצאה היא שמערכת הבריאות בארה"ב שואבת למעלה מ-19% מהתל"ג, היא היקרה ביותר בעולם ומהווה איום ממשי על יציבות המשק.

שלושת התהליכים המאפיינים את הרפואה האמריקנית, המייקרים אותה ופוגעים באיכותה, הולכים ומתפתחים לנגד עינינו גם כאן.

יוקר הרפואה האמריקנית נובע משלושה גורמים עיקריים. הראשון, רוב המערכת היא פרטית וכל אחד ממרכיביה, חברות הביטוח אירגוני הבריאות ועובדי הבריאות ובראשם הרופאים, דואגים לעצמם להכנסה גבוהה. כל הניסיונות לווסת ולהגביל את שיעורי ההכנסה כשלו. השני, פיצול הולך וגדל של הרפואה לתתי-מקצועות, עד שלכל חולה ולכל בעיה נדרשים אנשים רבים, בדיקות ופעולות רבות מאוד, והעלויות מרקיעות שחקים. על המושג "רופא מטפל” אבד הכלח. כיום לכל חולה יש "צוות מטפל", והעלות בהתאם. הגורם השלישי הוא הליווי המשפטי שלו זוכה כל חולה. החיפוש, שהפך לשגרה, לגלות סטיות מנוהל אבחון או טיפול, והמבול של תביעות משפטיות וסכומי הפיצוי, ההולכים וגולים, הנפסקים על ידי חברי המושבעים בבתי המשפט.

למרות העלויות הגבוהות, איכות שירותי הבריאות בארה"ב נופלת משמעותית מזו של מערב אירפה או ישראל. 20-30 מרכזים רפואיים הם מהטובים בעולם. אך מחוץ לערים הגדולות ואף בפרברי הערים השירות הרפואי קשה להשגה ואיכותו בינונית ומטה. למרות ההתמקצעות הקיצונית, הנהלים הסבוכים והעיניים הבולשות, טעויות רפואיות הן הגורם השלישי לתמותה אחרי סרטן ומחלות לב.

ראוי שרשויות הבריאות יתעוררו, יעצרו את האמריקניזציה, ירסנו את הביורוקרטים ויחזירו את הרפואה לרופאים.

שירותי הבריאות בישראל הם, עדיין, מן היעילים בעולם. סל הבריאות המקיף, שירות זמין, יחסית למקובל בעולם, ואיכות רפואה סבירה ברוב אזורי הארץ, מושגים בעלות צנועה של 7.8% מהתל"ג. אולם, שלושת התהליכים המאפיינים את הרפואה האמריקנית, המייקרים אותה ופוגעים באיכותה, הולכים ומתפתחים לנגד עינינו גם כאן.

הפיצול לשברי מקצועות כבר קיים. אין כבר רופא עיניים. יש מומחה לרשתית, מומחה לקטרקט, מומחה לעפעפיים, מומחה לשק דמעות, נוירואופטלמולוג וזו לא כל הרשימה. יש רופא לאוזן ורופא לאף. אין כבר אורתופדים אלא מומחה נפרד לכל מפרק. אין כירורגים אלא מומחים לניתוח אחד. אין רופאים פנימאים ואין רופאי ילדים. כל אחד מומחה לאיבר או לקבוצת מחלות. חולה ממוצע חייב להיבדק על ידי צוותים ההולכים וגדלים. הרפואה האקדמית, הדיון החופשי, הדיאלוג בין מומחים, פינו את מקומם לרפואה מכניסטית, לפי הררי נהלים שרובם מועתקים מנהלים אמריקניים. ריבוי התביעות והרפואה המתגוננת מוסיפים לעלויות.

כל אלה, יחד עם ההפרטה הזוחלת של הרפואה והתחרות בין בתי החולים והקופות, המעלה את שכר הרופאים, מקרבים אותנו למשבר שבו המאזן הדק, הקיים כיום, בין עלות לאיכות, יקרוס. השיקום יהיה יקר כואב. ראוי שרשויות הבריאות יתעוררו, יעצרו את האמריקניזציה, ירסנו את הביורוקרטים ויחזירו את הרפואה לרופאים.

  • * המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"