שער שמיני מתוך ספרי: "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא חולה"

הגדרות
הגדרת מוות ברפואה: המוות הוא מצב של הפסקת החיים באופן בלתי הפיך. מבחינה ביולוגית, המוות הוא בדרך כלל תהליך מתמשך, שבו תאים, רקמות ואיברים שונים מתים בשלבים שונים, בהתאם לרגישותם להיעדר אספקת חמצן ומקורות אנרגיה.

קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. "מוות לבבי", כלומר קביעת רגע מותו של האדם על פי היעדר פעילות נשימתית ופעילות של הלב, הנקבע, בדרך כלל, על ידי האזנה לקולות הנשימה והלב, בדיקת דפקים היקפיים, בדיקת לחץ דם ובדיקת אק"ג (ECG).

"מוות מוחי" מוגדר כאיבוד מוחלט, מלא ובלתי הפיך של כל פעילות המוח, כולל גזע המוח. המוות המוחי נקבע רק בנוכחות שלושה ממצאים הכרחיים: תרדמת או חוסר תגובה מוחלטת של החולה לעצמו ולסביבתו; היעדר מוחלט של החזרים מגזע המוח; והיעדר מוחלט של נשימה עצמונית. לשם כך יש להוכיח את הסיבה לנזק החמור והבלתי הפיך של המוח; לשלול נוכחות סיבות הפיכות למצב כזה (כגון הפרעות חמורות במאזן חומצי-בסיסי, במאזן המלחים, או בתפקודים הורמונליים ומטבוליים מסויימים); לשלול הרעלות שונות; ולוודא שהבדיקות נערכות בטמפרטורת גוף שאינה נופלת מ-32 מעלות צלסיוס ולחץ הדם אינו נמוך מערך המשתנה על פי הגיל.

כדי לקבוע מוות מוחי משתמשים ברישום של גלי המוח (EEG), או בבדיקה של מידת הנזק שנגרם לגזע המוח, שהוא החלק במוח שאחראי לפעולות בסיסיות כגון נשימה. הבדיקות הקיימות לצורך כך: בדיקת גירויים קוליים (ABR) שמבוססת על גירוי קולי ובדיקת התגובה של עצב השמיעה וגזע המוח לגירוי באמצעות אלקטרודות. בדיקת תחושות עצביות (SEP) שבה מגרים את העצבים התחושתיים בפרק כף היד ורושמים את התגובה המוחית לכך.
קביעת מוות מוחי נעשית על ידי שני רופאים מומחים (בתחומים הבאים: נוירולוגיה/נוירוכירורגיה, הרדמה/טיפול נמרץ, רפואה פנימית/ילדים/קרדיולוגיה) שלא היו בצוות המטפל בנבדק כל עוד לא נקבע מותו.

איבריו של אדם שמת מוות מוחי עשויים להיות בריאים וחיוניים זמן מה אחרי מותו, בייחוד אם הוא מחובר למכונת הנשמה. במצב כזה מבקשים לעתים קרובות ממשפחתו של הנפטר לתרום את איבריו להשתלה. אם ניתנת הסכמה כזו, קוצרים את האיברים שלא ניזוקו, ושעדיין מראים סימני חיים, מגופת הנפטר ומשתילים אותם בגופם של אנשים בעלי איברים פגועים כדי להציל את חייהם.

קביעת "רגע" מוות לבבי יכולה להיעשות בכל תנאי. לעומת זאת קביעת "רגע" מוות מוחי יכולה להיעשות רק לגבי אדם המחובר למכונת הנשמה. שכן בהיעדר תמיכה מלאכותית לנשימה, ימות הלב בתוך דקות מספר מעת הפסקת הנשימה ומות המוח. אצל מרבית האנשים שאצלם אובחן מוות מוחי, הלב יפסיק לפעום בתוך שעות עד ימים אחדים, למרות טיפול בהנשמה. אך אמנם תוארו מקרים שבהם פעילות הלב נמשכה חודשים מספר.

מות החולה הוא אירוע דרמטי שבו פוגש הרופא במסגרת עבודתו ושלא קל להתמודד עמו כאדם וכרופא. לצורך ההתמודדות מגייס הרופא את מנגנוני ההגנה של האגו ומנסה ככל האפשר לבודד עצמו מהצער, הכאב, התסכול והפחד שהוא מעורר בו. מות החולה, למרות הטיפול הרפואי או לעתים בשל הטיפול, מבהיר לרופא עד כמה הוא חסר אונים בבואו להתמודד עם כוחות גדולים ממנו שאינם מוכרים לו. הוא מנסה לנתח בצורה רציונלית מה נכשל בטיפול הרפואי ואיזו מערכת בגופו של החולה לא הגיבה, אך לעתים קרובות המוות פשוט קורה – המערכות בגופו של החולה קורסות בניגוד לציפיות ובאין הסבר מדעי מדויק. מצבים כאלה מביאים את הרופא למבוכה ולתסכול ואף מתקבעים בזיכרונו למרות מאמציו להדחיק אותם. במשך שנים רבות ייזכר הרופא בפניו של חולה זה או אחר שהוא עצמו היה מעורב איכשהו במותו.

תגובתם של קרובי משפחתו של החולה למותו, בשונה מזו של הרופא המטפל, היא רגשית: הם יכולים לתת דרור לכאב ולנסות להתמודד באמצעות השלבים השונים להתמודדות עם האבל, בדומה למודל של קובלר רוס. לעתים קל להם להאשים את הרופא במותו של החולה בשל טיפול לקוי שארע לדעתם, אם כי לא תמיד יש אמת בהאשמה הזאת ומנגנון זה של השלכה של צערם ותסכולם על הרופא הוא עבורם שלב בהתמודדות עם מותו של אדם קרוב. האשמה כזאת מתבטאת לעתים כשבני משפחה נזעמים נוקטים אלימות כלפי הרופא והצוות המטפל. תגובת הכעס והתסכול בדרך של עידון נעשית לחלופין באמצעות תביעות משפטיות כנגד הרופא והמערכת שבו אושפז החולה. לעתים התביעות מוצדקות, אך לעתים אלה הן תביעות סרק, ואז נותר לקבל את פסיקת המערכת המשפטית. כשלא ניתן להאשים את הרופא, מאשימים את אלוהים, מורדים בדת או שמשלימים עם המוות דווקא באמצעות האמונה באלוהים: "אלוהים נתן ואלוהים לקח".

היכרותי כרופאה עם המוות
אני נזכרת בניסיוני האישי, כשנתקלתי לראשונה במותו של חולה בהיותי סטז'רית במחלקה פנימית בבית החולים "שיבא" שבתל השומר. נקראתי בארבע לפנות בוקר לאשר את מותו של חולה מבוגר מאוד. אינני יודעת מדוע מקרי מוות רבים מתרחשים דווקא בשעות הקטנות של הלילה, אך זכור לי היטב שהתעוררתי משינה טרופה על מיטת הברזל שבחדר הרופאים. מיהרתי לעטות עלי את החלוק הלבן ולענוד את הסטטוסקופ, וכהרף עין מצאתי עצמי ניצבת טרוטת עיניים מול החולה המת. שקט מוחלט השתרר ונראה לי שאיש מהחולים בחדר לא ישן באמת, אך כולם העדיפו לעצום את עיניהם מתוך תחושה שעדיף שהמוות, שנאחז כבר באחד, יפסח עליהם. האחות תחמה את מיטת החולה בפרגוד וסגרה היטב ואת הווילון סביב סביב וכך נותרתי לבדי מול המת שרק אתמול זכרתי אותו חי.

היה זה חולה שסבל מאי ספיקת לב בשל התקפי לב חוזרים, מה שנקרא בפי הרופאים בסלנג "לב סמרטוטי". זכרתי אותו כאדם עדין, ועל אף שסבל מאוד מעולם לא התלונן, כאילו הסכין עם מצבו. התבוננתי בו. פניו המצומצמות היו כצבע האפר, אך ארשת של שלווה ונינוחות פשטה עליהן. ידיו היו פשוטות לצדי גופו בתנוחה של ויתור ושל כניעה. חשתי שהרגע קדוש ומפחיד.

מחשבות סותרות הציפו אותי: אולי הוא כלל איננו מת, ומה יקרה אם ייאנח פתאום או יפקח את עיניו ויביט בי? ואם אכן גופו מת, אולי נשמתו תצא מגופו ותפרח לה כענן ותחלוף לה מעלי מעבר לפרגוד? והאם קיימים בכלל תחיית המתים וגלגול נשמות? חריקת גלגלי מכונת האלקטרוקרדויוגרם שהוכנסה אלי מעבר לפרגוד קטעה את רצף המחשבות הביזאריות, ונאלצתי לשוב ולתפקד. היה עלי להאזין בסטטוסקופ ללבו שנדם ולחבר את האלקטרודות של מכשיר האק"ג לגפיו ולחזהו. תפקדתי ביעילות ובתנועות מוכניות, אך עיני לא משו מפניו שמא יקרה נס ואיזה כוח על טבעי יחזיר אותו לחיים. מחט הרישום הקטנה רחשה על סליל הנייר שפלטה המכונה וסימנה קו ישר המעיד על חוסר פעילות הלב. המוות נקבע. התהליך נראה לי מנוכר וטכני: חיים שלמים סוכמו באחת בקו ישר על סליל האק"ג. הנפטר כוסה בסדין ומיטתו סולקה מן החדר והועלתה לאמבולנס להמשך מסעו בעולמה של "חברה קדישא".

במסגרת עבודתי נתקלתי במותם של חולים אחרים, כך שיכולתי להשוות בין מוות למוות. מותו של אדם מבוגר ממחלה כרונית לא דמה למותו של זה שגסס מסרטן עם גרורות באיברים פנימיים, וזה לא דמה למותה הפתאומי של אישה מתסחיף ריאות פתאומי, למותו של צעיר ובריא גוף שנפטר באחת עקב מפרצת של אבי העורקים, לילדה שנפטרה מאנורקסיה נרבוזה או לילד שנפטר מסרטן במוחו.

לא פעם שאלתי את עצמי כיצד אוכל להכיל את כל המוות הזה, ועד כמה ניצב הרופא חסר אונים מול כוחות גדולים ממנו. לימים החלו המתים לשוב ולעלות בזיכרוני והם חלפו לנגד עיני כאילו צעדו בסך, עיניהם מביטות בי בתחינה או בהאשמה. ולא רק הם, אלא גם תמונות קרוביהם. תמונת ילד גוסס בעוד אמו מלטפת את תלתלי ראשו לא מרפה ממני. ניסיתי לנחם עצמי בניצחונותיה של הרפואה בהצלתם של חולים רבים, אך כישלונותיה של הרפואה, דווקא כיום, בעידן ביוטכנולוגי מתקדם התומך באבחון מתוחכם ומציע אפשרויות ריפוי חדשות, עדיין גורמים לרופא מבוכה רבה. אני שואלת את עצמי האם אפשר לראות במוות מחלה שעל הרפואה לגייס לעצמה כל אמצעי שהוא כדי להדבירה, או לכל הפחות לדחותה ככל האפשר? התקדמות הרפואה הביאה בשנים האחרונות להארכת תוחלת החיים אך עדיין לא פתרה את שאלת איכות החיים.

ההתמודדות עם המוות לאורך ההיסטוריה
ההתמודדות עם המוות ועם ההבנה שכולנו בני תמותה מעסיקה את החברה האנושית מאז ומעולם. עוד בספר בראשית (ג, פסוק כב) מונע אלוהים מהאדם את חיי הנצח "פן ישלח ידו לקחת גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם." גישתו של ספר בראשית לא רק מקטינה באופן משמעותי את ההבדל בין האדם לאלוהים. היא גם משחררת אותנו מתלות במה שמציע להם האלוהים בטבע. מעתה יכולים בני האדם ליצור סביבה טבעית חדשה, הרחק מגן העדן, אשר כל סופרי התנ"ך האמינו כי הוא מצוי בראשיתה של ההיסטוריה האנושית, לא בסופה. מיקום גן העדן בראשיתה של האסופה התנ"כית הוא אחת הדרכים שבאמצעותן מובעת בספרות התנ"כית ההשקפה על בלעדיותו של העולם הזה והחיים בו, ועל המוות כהתפוררות של הגוף האנושי החוזר להיות חומרי עפר אשר מהם הוא נוצר.

בתקופת התנ"ך האמינו אנשים דתיים כי אין חיים אחר המוות. העולם הבא הוא המצאה מאוחרת, המופיעה ביצירה היהודית רק בתקופה שבה התגבשה התורה שבעל פה. ההכרה בסופיות החיים משחררת את האדם החילוני ממשא החרדה מפני מה שעלול לקרות בחיים שלאחר המוות.

לוקרציוס עוסק בספרו על טבע היקום, בין שאר הנושאים, בהרהור עמוק ותרפויטי על הפחד ממוות, באומרו "המוות הוא שום דבר בשבילנו". הוא מדגיש את התפיסה שהנפש אינה יכולה לחיות בנפרד מהגוף ומתעמת עם תפיסות של הישארות הנפש. הוא אומר כי אין לחשוש מפני המוות כי כל עוד אנו בחיים, אין המוות אתנו, ולאחר שנמות, לא יהיה מי שיחשוש מהמוות.

הדתות המונותאיסטיות, בעקבות הדתות הפגניות, המציאו עולם דמיוני של עינויי גוף נצחיים שנועדו לרוב בני האדם, משום שחטאו או נולדו בחטא. מנהיגי דת שונים מרבים לתאר את הגיהינום הפיסי המחכה לנו בעולם הבא (כציוריו של הירונימוס בוש). לדבריהם, רק מיעוט זעיר מתוכנו יזכה לחיות בגן עדן, שאין איש מספר לנו מה עושים תושביו במשך כל הנצח.

בעידן הפוסט תנ"כי, בעיקר בעידן ההלניסטי ובימי הביניים, רווחו אמונות בעולם הבא ובחיי עולם (המוזכרים בתנ"ך רק בספר דניאל), בניגוד לפילוסופים כמו הרמב''ם ב''מורה נבוכים'', שהבינו את מושג "חיי עולם של הנפש" רק כהתמזגות השכל האנושי בשכל העליון של האלוהים. הכפירה התנ"כית בעולם הבא ובחיים שלאחר המוות היתה, בתקופת ההשכלה, לקו הגבול המפריד מאמינים בדתות המונותאיסטיות מהספקנים, האגנוסטים והאתאיסטים, שהתרבו והלכו ביהדות ובתרבויות עמי המערב. האמונה בבלעדיות העולם הזה הייתה הבסיס להעדפת הנביאים את המוסר והצדק הסוציאלי על פני מצוות הפולחן הדתי. אמונה כי עונשו ושכרו של האדם ייתכנו רק בעולם הזה ובחיים האלה היא שיצרה את הדרישה, עליה יחזור ביאליק כעבור שנים רבות בשיר ''אם יש צדק – יופיע מיד''. מבחינתו של ביאליק היה זה תנאי לאמונה בשליטת האלוהים בעולם ובצדקתה, ועל כן הוא אומר באותו שיר ''אם אחרי מותי הצדק יופיע – ימוגר נא כסאו לעד''.

גם בנאומי הנביאים מתמזגת תפיסת בלעדיותו של העולם הזה עם הדרישה לעשיית צדק כאן ועכשיו, לא רק מפני ש''לא המתים יהללו יה'', אלא בעיקר מפני שאין עולם שבו אפשר לפצות את אלה שנעשה להם עוול בעולם הזה. הנביאים הבינו כי מעשי הרשע וההתעלמות מדרישות הצדק היא איוולת, בהיותה היפוכה של החוכמה שהיא ראיית הנולד, קרי: הבנת תוצאות המעשים ולא רק שכרם בהווה. ראשי הדתות המונותאיסטיות הסתמכו על התנ"ך בדורשם ציות מוחלט למצוות הפולחן ולמנהיגי הדת שציוו אותם, כשהם מאיימים בעונשי גוף זוועתיים בעולם הבא, אף שדווקא בספרות התנ"כית התפתחה מחשבת הכפירה בעולם הבא. בעידן ההשכלה חזרה והתפתחה האמונה בבלעדיות העולם הזה והחיים בו, בזכויות האדם, יוצר הערכים המוסריים, ובחובה ליישם אותם כאן ועכשיו, כיוון שאין חיים אחרים שבהם ניתן לעשות זאת.

במצרים העתיקה האמינו שהחיים הם הכנה לחיים טובים יותר שלאחר המוות, וכי הנשמה מתקיימת לאחר מות הגוף. ספר המתים – מונח שטבע האגיפטולוג הגרמני קארל ריכרד לפסיוס לטקסטים במצרית קדומה ששימשו את המצרים הקדמונים במהלך טקסי קבורה. הטקסטים נאספו ונחקרו על ידו וחלקם פורסמו כספר המתים ב-1842. טקסטים אלה נקראו גם "ספר ההליכה (או החזרה) ביום". המזמורים שמלווים את המתים נועדו ללוות את המת במסעו לעבר חיי הנצח, להגן עליו ולמנוע ממנו את זעם האלים על חטאי עבר. הספר מכיל מגוון רחב של מטפורות הנוגעות למוות. המוות מתואר כמסע, כשינוי צורני לציפור, כעגור, כמחזוריות השמש ביממה כסמל לקמילת החיים ועוד.

בספר המתים מופיע וידוי: בשם המת משננים רשימה של חטאים שהמת מכחיש שביצע אותם. בנצרות וביהדות הווידוי כולל הודאה בחטאים שהמאמין מקבל על עצמו: "אשמנו, בגדנו". מדובר באשמה קולקטיבית, שמצד אחד אינה תובעת מהמאמין להכיר בחטאים האישיים שלו, אך בה בעת גורמת לו להיות חלק מאשמה כוללת יותר. ההתוודות בחיים מעניקה למתוודה מחילה בעולם הבא. בטקסט המצרי במקום וידוי מופיעה הכחשה, שהיא הכרחית כחלק ממסע המת לעולם הבא והתקבלותו על ידי האלים. החיים אומרים את הטקסט בשם המת.

לחש 125 הוא החלק הידוע ביותר של ספר המתים. הוא עוסק בשפיטת נשמתו של האדם על ידי אוסיריס ו-42 אלים אחרים. על נשמת המת לדקלם את "הכרזת הצדק", המכוונת לאוסיריס, ומורכבת מהכחשות של סדרה של עבירות, על מנת להבטיח לאוסיריס שהוא ניהל חיים תקינים. על המת אז לפנות אל 42 השופטים על פי שמם ולהכחיש 42 עבירות נוספות. אם לאחר מכן הוא יימצא זכאי, הוא יילקח לפני אוסיריס, שיוביל אותו לעולם הברוכים.

שימוש במוות בחיים הדתיים מדגיש את חשיבותו של המוות כיוצר משמעות לחיי הרוח והדת. אפשר לומר כי תודעת המוות מייתרת את משמעות החיים. ההכרה בחידלון מובילה להפחתת ערכם של המעשים בחיים, שכן הכול עתיד לחדול. הדת מציעה נחמה לתודעה זו באמצעות חיי הנצח המעניקים לחיים משמעות. אפשר יהיה לזכות בחיי הנצח על ידי מעשים טובים בחיים האלה. החיים על פי גישה זאת הם הרף עין קצרצר לעומת חיי הנצח, ולכן אין להתפתות להבלי העולם הזה ולצורכי החומר, משום שהמשמעות האמיתית טמונה בעולם שמעבר. שתי הגישות האלה מדגישות את השימוש של הדת במוות כמניע, בין אם כמוטיבציה חיובית, המדגישה את הפרס שממתין למאמין בסוף חייו ובין אם כאיום מתמיד, הסבל הצפוי לחוטא בעולם הבא.

התייחסות אל המוות ב"פיידון"
אפלטון מתאר ב"פיידון" את יום מותו של סוקרטס במפגש האחרון עם תלמידיו לפני ששתה את הרעל. אפלטון מסתמך על שיחותיו של סוקרטס עם תלמידיו, וביניהם עם תלמידו האהוב פיידון. הם דנים בנושאים פילוסופיים רבים, וביניהם בכאלה הקשורים במוות, בחיים ובהישארות הנפש. תורת אפלטון על יחסי גוף, ונפש כפי שעולה מ"פיידון", היא דואליסטית. בניגוד לפילוסופים הפרה-סוקרטיים שטענו ש"הכל הוא חומר", אפלטון מבחין בין גוף לנפש – הנפש איננה חומר, והגוף ניתן לחלוקה בעוד הנפש לא. סוקרטס מאמין בהישארות ובנצחיות הנפש, כשהחיים והמוות נוצרים זה מתוך זה באופן שהנפש קודמת לגוף, והיא זו שמקנה את החיים. סוקרטס רואה במוות התנתקות בין הגוף והנפש, ורואה בכך שאיפה בסיסית של פילוסוף שבאמצעות ההתנתקות מן הגוף והשחרור מהעולם החושי והנהנתני מזדכך ומתבהר עולמו המחשבתי. הוא שואף להיפטר מהאוזניים ומהעיניים ובעזרת אור המחשבה להגיע לאור האמת. במובן זה טוען סוקרטס כי כל עיסוקם של הפילוסופים משול למוות קטן, לכן המוות הוא רגע מאושר, שאין לחשוש ממנו ואין לדחותו.

הפילוסופיה האמתית נתפסת כאן כמעין אימון לקראת המוות, ולכן הפילוסוף האמתי הוא האדם שפוחד מהמוות פחות מכל האחרים, למרות זאת אין לזרז אותו על ידי התאבדות, משום שבני האדם שייכים לאלים, ופגיעה בגוף תיחשב כמרידה באלים. ב"פיידון" מופיע תיאור קונקרטי מאוד של גלגול נשמות בתוך בעלי חיים. אדם שלא טרח להתעמק במהלך חייו בפילוסופיה – נשמתו מתגלגלת כבהמה. זהו תיאור שמזכיר תפיסות מן המזרח הרחוק.

על פי התפיסה של סוקרטס, הגוף הוא אבן נגף בפני ההכרה של האמת, והאמת המוחלטת ניתנת להשגה מלאה רק לאחר המוות. במובן זה המוות אינו רק השתחררות הנפש מהגוף, אלא גם האפשרות להתאחד עם האידיאה (השלמות) ולהכיר את האמת במלואה. פילוסוף שכל חייו חתר אל האמת יוכל להשיג אותה רק לאחר המוות. מסיבה זו אין לו שם פחד מהמוות. אמנם סוקרטס מסייג את הטענה הזו אבל בעיקר לשם הנימוס והזהירות.

אמנם להבטיח בפה מלא שהדברים האלה כפי שתיארתי אותם, לא נאה לאדם ששכלו בראשו. אולם שהאמת בדבר נשמותינו ומשכונותיהן היא זאת או כדומה לזאת, ומאחר שנתברר כי הנשמה היא בת אלמוות - בכך, דומני, נאה להאמין וכדאי להסתכן באמונה זו, שכן רבת פאר הסכנה, וחייב אדם להקסים כביכול את נפשו בקסמם של דיבורים אלה.
באפולוגיה של סוקרטס, נאום ההגנה שלו במשפט, הוא מעלה התייחסות נוספת אל המוות והיא היותו של המוות בלתי נודע, וזו סיבה נוספת שלא לפחד ממנו. את האפולוגיה חותם סוקרטס באמרה הבאה: כבר הגיע השעה ללכת מכאן אני - למות, ואתם (המושבעים) לחיות. ומי מאתנו הולך לקראת עניין טוב יותר, אני או אתם - דבר זה מעולם מעיני כל זולת אלוהים.

בימי הביניים ובתקופת הרנסנס פגשו בני האדם את המוות באופן יום-יומי, מכיוון שאנשים חולים וגוססים טופלו בבתיהם. החל מהמאה ה-19 המוות הודר פיזית ורגשית מהחיים החברתיים באמצעות ריכוזו והטיפול בו בבתי חולים, והצוות הרפואי הוא הראשון להתמודד עמו במסגרות אלה.

במקום התקווה של מאמינים דתיים – כמו זו שסיפק הרמב''ם – כי החיים שלאחר המוות הם התמזגות של השכל האינדיבידואלי של האדם עם השכל העליון של החוכמה האלוהית, מציעה האמונה החילונית קבלת ערך החיים בהווה והישארותם בחיים עתידים של בני אדם אחרים, אשר יבואו אחרינו, מהם שיזכרו אותנו או את מעשינו, מהם שיהנו מהם גם ללא דעת כיצד ועל ידי מי נעשו. "מותר האדם" הוא לא רק ביכולתו ליצור סביבות חדשות, ברירות חדשות, אמות מידה להערכה ולהעדפת הטוב על הרע. מותר האדם הוא בהמשכיות החיים האנושיים והחברתיים, ובהצטברות הידע והניסיון האנושי, המסייעים לבני האדם לשנות, לחדש, ליצור ולדעת את מה שלא היה ידוע לפניהם.

המשכיות זו, המתחוללת כולה בעולם הבלעדי הזה, היא פרי רוחו של האדם, הממוזגת בכל גוף אינדיבידואלי. המציאות הרוחנית המשותפת לבני אדם שונים, בארצות ובזמנים שונים, מתרחשת בתהליך מתמשך שבו נוטלת חלק האנושות כולה.

הישארות הנפש – התמזגות רוחנו ברוחם של אחרים, התרומה שתורמים חיי הרוח שלנו לחיי הרוח של אנשים אחרים, מצטרפת למורשת התרבותית הקולקטיבית של הקהילה, העם והאנושות, גם אם אין אנו מבחינים בה.
מבחינות אלה אין האמונה החילונית רואה במוות סיום שאין אחריו המשך – אלא את סופו של אחד הקטעים האינדיבידואליים במשך האנושי, בתהליך התפתחותו של המין האנושי, אשר על אף מחדליו וגילויי הרשעות שבו, העשיר והיטיב במשך השנים את החיים של בני אדם הולכים ורבים, יצר תקוות וגילה בחיים משמעויות חדשות.

האמונה החילונית לא זו בלבד שהיא משחררת את בני האדם מחרדות האמונה הדתית ואיומיה, מעינויי גיהינום ומעינוגי השעמום הנצחי של גן העדן, אלא היא גם מגלה להם מחדש את החיים כהזדמנות נדירה של החומר להיות מודע אל עצמו, אל הייחודיות שלו בעולם – כמו טביעת אצבעותיו, כמו אישיותו, ויכולתו ליהנות מהחיים, ולהגשים בכך את תכלית המוסר. ההערכה שאנו רוחשים לחיינו ולחיי זולתנו מאפשרת לנו להשלים עם סופיותם, תכונה המאפיינת את החיים ואת כל היש.

גופו חסר החיים של המת כבר איננו האינדיבידום, אלא מצבור חומרים ואיברים שראוי לעשות בהם שימוש מועיל, לצורכי מדע או השתלה, למשל. טקסי אבל ופרידה נועדו לביטויי רגשות ומחשבות הכרוכים בזיכרון החיים של האדם שמת, בפרידה ממנו כמו מנוסע שלא ישוב, ובתקווה לזכור את אהבתנו ואהבתו, ואת התרומה שתרם לחיינו, גם אחרי מותו.

גישתו זו של פרופ' יעקב מלכין מקובלת עלי כאדם וכרופא.
מעניינת היא ההתייחסות אל הגוף כמצבור חומרים ואל המוות כהתפרקות המוזכרת בספרו של תומאס מאן* הר הקסמים בשיחתם של הנס קסטורפ עם ד"ר בירנס: הנס שואל "מהו הגוף?" ובירנס איש המדע עונה: "מים" ומוסיף כי "הגוף מכיל "כל מיני חומרי יסוד" ובבוא המוות "האדם ניגר, כביכול, ומתפרק". בירנס מסביר ש"החיים גם הם התחמצנות ומוסיף: "החיים משמעם מיתה". בירנס מסביר להנס שבהתפרקות בחיים הצורה דהיינו הגוף נשמר, ואילו בהתפרקות במוות מופיע הריקבון –הגוף אינו קיים עוד.

יצר המוות (תנטוס) – הראשון שהעלה את ההשערה היה זיגמונד פרויד בשנת 1920 בספרוBeyond the Pleasure Principle, שם הציג את יצר המוות כסתירה ל "דחף להנאה", מתוך מחשבה שלכל דחף יש אנרגיה המניעה אותו. פרויד טען כי האנרגיה המניעה את יצר החיים היא ה"ליבידו", לעומת האנרגיה המניעה את יצר המוות שלה לא נתן פרויד שם. על פי פרויד, יצר המוות מבטא שאיפה לא מודעת לחיסול החיים המקננת בכולנו. לטענתו, זהו דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי, הענשה עצמית, והתמרדות כנגד סמכות; זהו המניע לאיבה, לתוקפנות ולפגיעה בזולת. פרויד ראה ביצר המוות כאמצעי ל"חזרה לרחם" בו כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמתי. הוא טען שלכל יצור אורגני יש רצון לשוב למצב קדמוני דומם, שהוא מוצאה של צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר, וכך אדם פועל מתוך רצון להגיע למצב של הומיאוסטזיס (שוויון). פרויד גזר את התאוריה על "יצר המוות" מהמבט השמרני, אשר מציג רצון לצורת חיים בסיסית, אינסטינקטיבית ראשונית – "דחף לעבר המוות", ובעצם כך הפריד בין יצר החיים – ארוס ליצר המוות – תנטוס. מחשבה זו לא התקבלה על ידי תלמידיו של פרויד חוץ מאשר על ידי מלאני קליין.

  • *תומאס מאן, הר הקסמים, תרגום: מרדכי אבי-שאול, תל-אביב: ספריית פועלים, 2004.