לפני כשנה וחצי הזמנתי את חיים גורי לפתוח את קורס ספרות ורפואה שאני מנהלת זה שמונה שנים בפקולטה לרפואה עש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב. המטרה שעמדה לנגד עיניי, כאשר תכננתי את הקורס במיוחד לסטודנטים לרפואה, הייתה בין השאר לחזק בהם דרך המפגש עם ספרות ושירה ועם יוצריהן, את הרגישות, ההבנה לסבלו של אדם והאמפטיה הטמונות בקשר הייחודי שבין רופא לחולה. בקשתי מחיים גורי להתייחס לכאב, חולי ומוות בשירתו-נושאים אוניברסליים שלהם קשר מיוחד לאומנות הרפואה.

ואכן יום אחד לאחר יום הולדתו התשעים ושלושה הגיע חיים גורי במיוחד מירושלים והיה לי ולסטודנטים הכבוד ליהנות מדבריו ומשירתו.

חיים גורי עלה באיטיות לקתדרה ובקולו הצרוד והחלוש העלה על נס את הקשר בין ספרות שירה ורפואה. הוא ראה בכך פתיחת שער נוסף לאדם ולרופא: השירה העוסקת בחולי, בכאב, במוות ובזמן העובר מעשירה לדבריו את הסטודנטים ומוסיפה להם עוד ממד להבנת השירה ולהבנת האדם.

הוא הקריא לפני הסטודנטים את שירו "בחדר המיון" על אנחות וגניחות שהתנסה בהם כפי הנראה בעצמו. הוא קרא את שירו: "הספרים" ומספרו האחרון :"אף שרציתי עוד קצת עוד". הוא סיים בהקראת שירו הנודע: "הנה מוטלות גופותינו".

חיים גורי הדגיש שלמרות הספרים הנהדרים שנכתבו לנוכח העובדה שהעולם מלא דם, ייסורים ואכזריות- לא הצליחו הספרים לשנות את העולם.

גורי, מלח הארץ, התבלט בצניעותו. משורר, סופר, פזמונאי, עיתונאי ויוצר קולנוע, עתיר פרסים, ביניהם פרס ישראל נמנה עם משוררי דור תש"ח וחתום על שירים ופזמונים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי.

גורי צטט משירו: "הארץ הטובה והברוכה האוכלת יושביה" והדגיש ש"אין לי ארץ אחרת ".

כל אחד עובר אובדן בחייו ערבים ויהודים אמר גורי אך בעיניו הרעיון של התפיסה ההומניסטית לצרף ספרות ורפואה עובר כ"שער החמלה והרחמים לפני האדם".

יהי זכרו ברוך.