"סטרומבולי" מתוך ספרי: "השתקפויות"** מאת לימור שריר

שתי ציפורים דורסות נוסקות מעלה אל שמי קלבריה – ציפורים כהות כצבע הבזלת. שתי דמויות כהות נעות לאטן על אדמת הטרשים, מטפסות על צלע ההר המשקיף אל התכלת הנהדרת של הים.

הן חולפות בשביל העפר לצד בתים מגובבים זה על זה, הטיח מתקלף מקירותיהם, וממשיכים בדרך המובילה אל ההר. במהלכם הם מתקרבים לאחרון שבשורת הבתים. בית בודד, שבחזיתו דלת עץ פשוטה ומחורצת. עציץ גרניום מיובש מונח במעלה המדרגות, על הסף.

אדם גבה קומה בחליפה כהה מוביל אישה בכיסא גלגלים. גופה הצנום ועטוי השחורים נראה לכוד בתוך המושב. תלתלים כהים ששיבה זרקה בהם מתעופפים בבריזה העולה מן הים וחושפים פנים סגלגלים מעוטרים בעיניים אפורות שקטות. קמטים בודדים מתפתלים בצדי לחייה, ואילו ארשת פניה נותרה, כך נדמה, ילדותית במקצת. פיה פעור קמעה בשאלה או תמיהה.

האיש דוחף בעדינות את כסא הגלגלים במעלה השביל. וכך הם חולפים בדרכם על פני עצי זית מאובקים הנכנעים לחום הקשה של סוף הקיץ. ריחו של הים עולה באוויר. הים קרוב אך עדיין חבוי מעיניהם. טרשים מחורצים שפניהם כמפלצות קדמוניות מסתירים אותו.

עוד מעט נוכל לראות את הים, אומר לה האיש בעודו מוחה בגב כף ידו את אגלי הזיעה הניגרים ממצחו.

האישה בכיסא הגלגלים יושבת בדממה, תלתליה האפורים נעים עם תנודות הגלגלים הנתקלים מדי פעם באבנים קטנות. עיניה פקוחות ללא הבעה כאילו הייתה בובה.

בדרך הם פוגשים בעץ חרוב שצמרתו הגדולה מצלה על סביבותיו. שתי עזים שחורות מגיחות מאחוריהם, מלחכות עשבים שוטים ואת החרובים הכהים שנשרו על האדמה.

הוא מתכופף ונוטל חרוב, ממשש אותו באצבעותיו, מריח את ניחוחו ומושיט אותו לאישה. הנה לך חרב דבשית קטנה, הוא אומר וצלו של חיוך עולה בזויות פיו ומדגיש את הקמטים שמתחת ללחייו. עיניה מתעגלות לרגע, אך היא לא מושיטה את ידה – והוא משליך את החרוב על העשב.

בואי, יקירתי. נטפס אל הרכס. משם תוכלי לראות טוב יותר את הים. והוא דוחף בעדינות אך בתקיפות את כיסא הגלגלים אל עבר שביל מפותל ותלול המוביל לעבר הרכס. מכאן נראים בתי הכפר שבמדרון כעדר כבשים מפוזר.

הביטי, אהובה, הנה שם למטה בין שני הברושים הגדולים מצוי בית אמי. הרואה אַת אֶת הגפן הסבוכה הכורעת תחת אשכולותיה ועוטפת את הבית? נטעתי אותה במו ידי יחד עם אבי. הייתי אז רק בן חמש ואני זוכר זאת כאילו זה ארע אתמול. הוא נטל מכוש קטן וחפר שתי גומות באדמה. אחר כך נתן בידי את השתילים והורה לי: שתול אותם עמוק בתוך הגומה וכסה אותם היטב באדמה. כך צריך לעשות, ויטוריו, הדגיש. הוא רכן, נטל את כף ידי הקטנה בכף ידו המחוספסת ויחד הידקנו את השתילים שבגומות והשקינו אותם בצינור. זמן קצר אחר כך נפטר.

לרגע הפנתה האישה את ראשה מטה אל העמק, צווארה הלבן רכון קדימה עטוף באשכול תלתליה, אך ברגע אחר נראתה שוב שקועה בעולמה, אישוניה תלויים בריק.

עתה הם חולפים על פני שביל סלול שמצדו האחד בתי אבן אפורים שחלונותיהם פונים אל הים וממרפסותיהם הקטנות המשורגות במעקות ברזל מתנופפים כבסים. חמור בודד פוסע לאטו, מלחך עשבים שוטים ופרחי בר. חרחור צחיח מתמלט מאפו השעיר כשהתקרבו אליו, והוא נמלט בדהרה אל עבר הטרשים. ברעמתו המדובללת נאחזים עלים יבשים ודרדרים.

האיש בחליפה השחורה מטפס אל קצה הרכס ומציב את כיסא הגלגלים במקום בטוח. משם נגלית לפניהם התכלת הנהדרת של הים. בעודו מסב את פניו מן הים הוא מדבר אליה: הביטי, אהובה, הנה הים ממולך.

הביטי אל הים הפתוח. מרחב אין סופי הנשמע לחוקים משלו. האין זה מופלא? שנים ארוכות חלמתי להביא אותך הנה ולחלוק עמך את נוף מולדתי, וסוףֿסוף את פה עמי. הוא רוכן אליה ומנגב בעדינות את פניה במטפחת לבנה ששלף מכיס המקטורן. מכאן תוכלי לראות טוב יותר את סירות הדיג. ראי את הרשתות הנפרשות במעמקי הים. הן נראות כקורים מתנוצצים בזוהר הגלים. האין זה כך, יקירה?

מילדות נהגתי להפליג באחת הסירות האלה עם לוקה, חברו של אבי. "ראה כיצד הים בולע את השמש, ויטוריו," היה לוקה מצביע אל האופק. הגלים היו חובטים בירכתי הסירה, שהייתה מותירה אחריה שובל של תחרה. מרחוק צפינו אל הפָרליוני – הסלעים המחודדים עטויי הירוקת שנדמו בעיני למפלצות.

"ראה כיצד אני מטה את הסירה הרחקֿהרחק מהסלעים, שאם לא כן הסירה עלולה להתנגש בהם ואשאיר על החוף שבעה פיות רעבים," היה אומר לי, וחיוך דק היה מתפשט בעיניו צרובות השמש. בזרועותיו העבות היה חותר בחוזקה מהמצר אל הים הפתוח, שבינתיים השחיר כולו. בבת אחת נדלקו הפנסים, והסירות נראו כגחליליות קטנות המחליקות אל תוך החשיכה. אז עלו באוזני קולותיהם של הדייגים המשליכים רשתות אל המים. בלילות של ירח מלא נדמה היה כי הים זרוע קורי עכביש מוכספים.

הייתי אוחז בזרועו של לוקה ומנסה לעקוב אחר צללים של דגים. "הנה," הייתי זועק, "הנה מגיעים הדגים." ולוקה היה גוער בי: "שה... שה... אתה מבהיל את הדגים. מה עולה על דעתך? נראה לך שאתה ישו?"

חלפה בי תחושה כי יצורים מסכנים של אלוהים מביטים אלי מן הקרקעית בעיניהם הבולטות, המדממות.

האישה בכיסא גלגלים עדיין דמומה. ראשה לא זע ומבטה נראה מרחף בתוך האד המהביל שעוטף אותם. עיניה גדולות ונטולות מבע ונדמה כי חלקיק של העוויה עולה בזויות פיה.

"הנה, הביטי לשם." הוא שולח את זרועו בקלילות ומצביע לעבר האופק. "שם סיציליה, ושם – האיים האיוליים. אקח אותך במעבורת ותוכלי לראות את סטרומבולי. נוכל לטפס יחד לכנסיית סנט ברתולומיאו. כתבת לי שפעם אהבת את הים ובמיוחד אהבת את האיים, אהבת לבקר בכנסיות נידחות ומבודדות על רכסי ההרים. אהבת להקשיב לשריקת הרוח. נדמה היה לך שרוח אלוהים רוחשת בטבע דווקא על רכסי ההרים..."

פניה של האישה נראו קפואות, אך עיניה האפורות נדלקו לרגע. מצחה היה נוקשה ולבן מתחת לשפעת תלתליה. ניצוץ זהוב כמו חלף בהן ומיד כבה.

אבן אחת גדולה מידרדרת לפתע וצונחת מגובה רב אל המעמקים. רוח קלה פורעת את תלתליה של האישה, עננת אבק מסתבכת בהם ופיה פעור לרווחה. כעת עיניה לחות בצבע הים. ציפור דורסת דואה מעליה, מתקרבת לצלע ההר ומתרחקת ממנה חליפות ואחר כך נוסקת אל השמים התכולים שעננה קטנה מרחפת בהם ושוב דואה מטה לכיוון הים.

הדרך חזרה ארוכה וקשה. הוא פסע לבדו במהירות במדרון התלול, הים מאחוריו. מדי פעם החליק על אבנים קטנות שהידרדרו תחת רגליו. לפתע נראה קטן קומה במיוחד בתוך חליפתו המאובקת. תלתליו הכהים הסתבכו ברוח השרבית, ואגלי זיעה ניגרו על פניו, מתערבבים בדמעה שזלגה על לחיו ויבשה מיד.

"בון ג'יורנו, דוטורה,"[1] מברכים אותו שני ילדים שפוגשים בו במורד הסמטה, והוא מניע בראשו ומנופף להם לשלום.

** "השתקפויות" מאת דר לימור שריר ראה אור בהוצאת כרמל.

האיורים על העטיפה ובספר הם פרי מכחולה.

[1]    באיטלקית: "בוקר טוב, דוקטור."